<h1>רבינו ברוך ב"ר שמואל ספרדי מארץ יון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנים אוחזין בטלית וכול'. מדקא סלקא דעתא דכולה מתניתין במציאה קא מיירי אקשינן למה לי למיתנא זה אומר אני מצאתיה וכול'. פירוש אמאי תאני תרתי מתניתין. ופרקינן חדא קתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וכו'. ואקשינן ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה קא טעין. ופרקינן אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, ולעולם לא אתת לידיה אלא אחר שהגביהה חבירו ואפילו הכי (כן) קונה בראייתה (כגון) [כעין] קנין זה בתפיסתו, קמ"ל דכולה שלי בראיה בעלמא לא קני, אלא עד שתבוא לתוך ידו, דכן משמע כולה שלי דברשותי הות, לקמן תנן [ט' ע"ב] היה רכוב על גבי בהמה וראה את המציאה וכול', ובתוספתא [פאה פ"ב ה"ב] תניא שאין העני זוכה בלקט שכחה ופיאה וסלע של מציאה עד שתפול לתוך ידו. ואקשינן ומי מצית אמרת מאי מצאתיה ראיתיה והאמר רבינא. בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב] הילכתא אין פורטין לא מתיבת המוכסין, אשר תאבד ממנו ומצאתה דאתאי לידיה משמע. ופרקינן אין ומצאתה דקרא דאתאי לידיה משמע, מיהו איכא למימר תנא לישנא דעלמא נקט דמה דחזי איניש אמר אשכחתיה, דילמא אע"ג דלא אתא לידיה קני ליה בראיה בעלמא תני כולה שלי דבראיה לא קני. ואקשינן ליתני שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וכו' ולא ליתני אני מצאתיה. ופרקינן אי תנא הכי הוה אמינא כל היכא דתני מתניתין כי הא דתני לקמן [י"ב ע"ב] מצא שטרי חוב, מצא גיטי נשים בראיה בעלמא היא וקני, תנא הכא אני מצאתיה משנה יתירה לגלויי על הנך דבראיה לא קני. הדר אקשינן ומי מצית אמרת, חדא [קתני] והא זה וזה קתני. פירוש אילו כך היה, היה לו לשנות כדאמרת, מדפריש זה אכל מילתא ומילתא ש"מ דבתרתי טענתא מיירי, ואידחי כל ההיא סברא. ואסיקנא משמא דרב פפא ואיתימא רב אשי ואמרי לה כדי. פירוש בלא (סמ) [שם], דתרתי טענתא קתני, ולעולם מצאתיה תנן, וקרא כן דתנייה דאתאי לידיה משמע. וה"ק שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה, פירוש מציאה דגוי וכיוצא בה לא מחייב לאהדורי, וזה אומר אני מצאתיה. א"נ לקחו שניהם מקח וזה נותן דמים וזה נותן דמים, והרי המקח יוצא מתחת ידי מוכר, וזה אומר כולה שלי (וממני) [ולי] מכר, וזה אומר נמי כן.
<h2>דף ב:</h2>
וצריכי תרווייהו, דאי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה. שלא יחלקו בלא שבועה, משום דמורה רמאי קולא לעצמו, ואמר חבראי לאו מידי חסר בזו המציאה, אלא משמים שנזדמנה בלא טורח, איזיל איתפיס איפלוג בהדיה, וליכא איסורא, וכי חזי שבועה פריש מינה. אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי, דהא בדמים מטא גבי חבריה, אימא ליפלוג בלא שבועה קמ"ל. ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא מקח הוא דרמו עליה שבועה, משום דמורה קולא בגונא אחרינא לנפשיה, דאמר הנה זה המקח לא אבוא לקחתו בלא דמים וחבירי לא יפסיד כלום דהא מוכר מהדר ליה דמים. מיהו טירחא [ד]קא מפסיד לית ביה איסורא, הילכך רמינן עליה שבועה כי היכי דליפרוש. אבל מציאה דליכא למימר דמי יהיבנא, ואין לו דרך קולא, דהא קנייה חבריה, אימא חזקה אין אדם מעיז פניו כה"ג ויחלקו בלא שבועה קמ"ל. ומהדרינן מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקיט. פירוש אמאי איצטריכי לשבועה וחלוקה, נשאל המוכר ממאן גמר ומכר, דבהדיא תניא בראש תוספת ב"מ [פ"א ה"ו] נאמן בעל המקח לומר (לא) [לזה] מכרתי את מקחי, אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו, אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא כשאר כל האדם. ומהדרינן לא צריכא דנקט מוכר זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחו דמוכר, כגון שהשליך המעות בחיקו שלא כרצונו ושכח המוכר מי מהן נתן לדעתו דגמר ואקנייה ומי מהן לא אקנייה מידי. ומשכחת מילתא כגון דתפוס תרווייהו מיד מוכר. ואיתוקמא מתניתין הכין.
<h2>דף ה.</h2>
אמר רבי זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא. ואקשי ליה אביי דהיכי יהבי ליה שבועה, וגזלן הוא, דהא כפר בפקדון. א"ל כי קאמינא שישבע שכנגדו. דהיינו תובעו, ויטול. וכיון דליתה לא עבדינן הכי. ואמרינן אע"ג דליתה לדר' חייא ניחייביה הסת כרב נחמן, ולהפכוה לשכנגדו, דתנן, בפרק שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב]. מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת הסת. מדרבנן. ודחינן דרב נחמן תקנתא היא. והיפוך שבועת חשוד לשכנגדו נמי תקנתא היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. ואקשינן אמאי איצטריך אביי למיפסליה בגזלנותא דכפרנות. תיפוק לי דסתם רועה פסול. כדמפרש בסוף פרק מרובה [ב"ק פ' ע"א] דגזלנין הן מפני שמרעין בשדות בני אדם. ודחינן דכי אמר רב יהודה סתם רועה פסול כשרועה [בהמות] שלו, אבל רועה לאחרים לא, חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ולית הלכתא כר' חייא בחדא מינייהו. לא בקמייתא, דהא דחי לה ר"ז, ותו דאשכחן בתלמוד ארץ ישראל [פ"א ה"א] דר' יוחנן פליג עליה דהכין גרסי ר' חייה רבה אמר העדת עדים כהודאת פיו ר' יוחנן אמר אין העדת עדים כהודאת פיו. ותו דההוא קל וחומר לא בהדיא סליק אלא בשינויי דחיקי. ולא בתרייתא, דתנן בפרק השואל [לקמן ק' ע"א] היו לו שני עבדים אחד גדול וכו'.
<h2>דף ו.</h2>
בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו. פירוש הני שנים האוחזין בטלית שבאו כאן לב"ד, ומתוך טענותיהן תקפה האחד והוציאה כולה מיד חבירו, כגון שהיו ראובן ושמעון תופסין בה, תפסה ראובן מיד שמעון, ושתק שמעון ואחר כך התחיל לצווח. מי אמרינן מדאישתיק מעיקרא שמעון אודויי אודי ליה לראובן דדידיה היא כולה, וכי הדר צוח לא חיישינן ליה, ולא פליג בהדיה אלא בראיה. או דילמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא, דשתיקתו לא היתה [הודאה] אלא אמר (שכבר) הואיל [וכבר] (ו)ראוהו ב"ד מה אחשוש, ויחלוקו בשבועה. ואתא רב נחמן בר יצחק למיפשטה מהא דתניא תחלת תוספת ב"ב דנזיקין [ב"מ פ"א ה"א] שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שהוא תפוס וזה נוטל עד מקום שהוא תפוס, בד"א וכו'. היכי דמי, דהיתה יוצאה חציה מתחת יד אחד מהן. אילימא שהיתה בביתו והלך והביאה לב"ד, פשיטא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ומאי קא אתי לאשמועינן. אלא לאו כגון שתקפה אחד בפנינו, ושתק והדר צווח, וקתני מיהת המע"ה. ודחינן דליכא למישמע מינה, דאיכא לאוקמה בכגון דאתו לקמן רישא כי תפיסי לה תרווייהו ואמרינן להו זילו פלוגו, ונפוק מקמן אזול והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו, האי דתפיס לה אמר אודויי אודי לי [והאי אמר] (ו)אגרתיה ליה. ואמרינן להאי דאמר אגרתה ניהליה עד השתא חשדת ליה בגזלן ואמרת אנא הוא דאשכחתה ואתא הוא תפיס בהדאי, והשתא אמרת אגרתה ניהליה ליה בלא סהדי, אי אפשר זה הדבר, זיל אייתי ראיה. אי בעית אימא לעולם כדקתני דחד מינייהו הוה נקיט לה, ואידך אחרינא מסריך בה סרוכי. זימנין תפיס בהדיה ואמר דידי היא וזימנין שביק לה (ותשיב) ואפילו לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין מודה סומכוס דסירוכא ולא כלום הוא. ואיכא דאמר ואידך קא מסריך ביה סרוכי, שהוא נתפס באותו שתופס הטלית, מהו דתימא תפיסתו באוחזה כתפיסתו בטלית דמי וליפלוג, קמ"ל דסירוכא ליתא מידי, אי אייתי ראיה שקיל ואי לא לא.
<h2>דף ו:</h2>
ההיא מסותא. פירוש מקום רחיצה. ועיקר המלה מסחותא. תרגום ורחץ [ויקרא ט"ו] ויסחי. חי"ת מובלעת. דהוו מינצי עלה האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא קדים חד מינייהו אקדשה פרשי רבנן מלמיסחי בה. דחיישינן דילמא נפקא לההוא דאקדשה בדיינין וקדשה למפרע ומשתכחי דקא מתהני מהקדש. דאלמא כיון דאילו אפקה בדיינין ובתר הכי אקדשה חיילא עלה קדושתיה, הם הכי נמי כי אקדשה מיקמי דליפקה ובתר הכי אפקה קדשה, דאיגליא מילתא דההיא שעתא דאקדשה ברשותיה הות קיימא. ובמסותא דמקרקעי עסקינן, וקרקע אינה נגזלת, ולא אמרינן השתא מיהא כד אקדשה לא אפקה. הם הכי נמי בטלית כיון דאילו תקפה ראובן ושתק וצווח שמעון ואקדשה ראובן הוי קדש, הם הכי [נמי] אע"ג דלא תקפה כיון דאקדיש כתקפה דמי, לא אמרינן, השתא מיהא לא תקפה. ולא תיקשי דמטלטלי הוי, דשתיקת שמעון אעלתיה לרשותיה דראובן.
<h2>דף ז.</h2>
היה גט קשור במשיחה וכו' עד ולהביאו אצלו אינו גט. השתא הכי נמי כיון דיכול לנתק ג' אצבעות (מהו) כמאן דלא יהיב ליה מידי דמי. ושני התם בגט כריתות בעינן וליכא, דכתיב [דברים כ"ד] ונתן בידה ספר כריתות. וכיון דתו מצי לאהדוריה ניהליה לאו כריתות הוא. הכא בקנין נתינה בעינן והא איכא, דכתיב [רות ד'] ונתן לרעהו והא קא יהיב ליה. אמר רבא אם היתה זו המציאה התפוסה בין שנים טלית מוזהבת, והזיהוב קרוב לתופס האחד, לא מצי אמר ליה הך דזיהוב קרוב לו חלוק הבגד לרחבו כדי שיקח הוא המוזהב, אלא חולקין אותו לאורך כדי שיקח כל אחד ואחד חלק מן המוזהב.
<h2>דף יא.</h2>
ראה אותן רצין וכו'. היה עומד בצד שדהו דמצי לשומרה, וראה בני אדם רצין אחר מציאה, כגון צבי שבור וגוזלות שאינן יכולין לפרוח. ואמר זכתה לי שדי. ונכנס הציד לשדהו, אם יכול לרוץ ולהגיען לצבי ולגוזלות. ויש מפרש להגיע, בני אדם הרצין בשדהו אע"פ שלא רץ. ויצא הצבי והלך משדהו, קנוי הוא לו ואין אדם יכול לתופסו, דמתגלגל כמונח דמי. אבל אם אינו יכול לרוץ להגיעו לא קנה, וביציאתו משדהו זכה בהן כל הזוכה. ואם היו גוזלים פורחים, אי נמי צבי רץ כדרכו ובני אדם רצין אחריו ונכנס בשדהו, אע"ג דעומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, לא קנה אלא אם תפסו בשדהו. אבל אם יצאו חוץ לשדה קונה כל מאן דקני, (ד)כיון דלא נייחי. ולא אמרינן כיון דאילו רץ היה מגיען דידיה נינהו, דהא צבי קל ברגליו טפי מבן אדם, כדכתיב [ש"ב ב'] ועשהאל קל ברגליו וגו'. הילכך לא קנה אלא אם תפסו. אמר רב יהודה אמר שמואל הא דתנן זכה לו שדהו הני מילי כשהוא עומד בצדה ושומרה, אבל אם אינו עומד בצדה אלא במקום שאינו יכול לשומרה ואמר זכתה לי שדי לא אמר (לי) כלום, דכי קניא לאדם חצר המשתמרת במחיצות, אבל שדה אם איתיה [ו]קאי לנטורי קנה. ואי לא לא, דלא דמיא לחצר.
<h2>דף יב.</h2>
ובעי ר' ירמיה במתנה היאך וקיבל ר' אבא בר כהנא (אמר) מרבי יוחנן במתנה אע"פ שרץ ואין מגיען. פירוש ראובן שהיה שורו או צביו מלפניו ואמר כל הזוכה בו הרי הוא נתון לו במתנה, והיה שמעון עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, כיון שנכנס השור בשדה שמעון קנה, ואע"ג דאילו רץ אחריו כשהיה [בשדהו] לא יכול להגיעו, אע"ג דיצא לו משם זכה בו. מאי טעמא לאו משום דדעת אחרת מקנה אותו, ושמע מינה דדין דעת אחרת שמקנה לאו כדין המקנה עצמו דמי.
מציאת בנו ובתו הקטנים כולי. אוקימנה בשנתגרשה ולא נתגרשה, כגון שזרק גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו דחייב במזונותיה כשמואל ולא זכי במציאתה. וטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה, כי היכי דלא תיהוי בינייהו איבה, הכא תיהוי ותיהוי. ירושלמי [פ"א ה"ה], אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה, א"ר יוסי מתניתין אמרה כן, א"ר הושעיה שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה תהא מציאתה שלו לפום כן תני מציאת אשה שגירשה לעצמה.
<h2>דף יב:</h2>
מצא שטרי חוב וכולי. פירוש אם כתב לו כל נכסי אחראין לזה החוב, לא יחזיר. אין בהן אחריות נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעין מהן דר"מ וחכ"א בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שב"ד נפרעין מהן. אקשינן במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה. פירוש שכתבן, ונתחייב במה שיש בהן, אע"ג דאמר פרעתי. מאי טעמא דא"ר מאיר לא יחזיר וכן רבנן הא קא מודה ליה. אלא בשאין חייב מודה כי אין בהן אחריות וכו' אמאי א"ר מאיר יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי גבי. ופרקינן דאוקי' בשחייב מודה והיינו טעמא. דכולי עלמא כי יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר. דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי מלוה למיטרף לקוחות מקמי תשרי שלא כדין. ואקשינן אי הכי כל שטרי דאתו לקמן נמי נימא הכי. ופרקינן כל שטרי לא ריעי הני ריעי. בנפילתן, דאילו אשכח להו מאן דלא בעי לאהדורינהו לא הוה במאי לטרוף. אקשינן אלא הא דתנן בגט פשוט [ב"ב קס"ז ע"ב] כותבין שטר ללוה, פירוש ראובן שהיה במקום שאין שם סופר, ורצה שמעון ללוות מראובן, כותבין לשמעון השטר ומעידין בו, דזכין לאדם שלא בפניו. לכתחלה היכי כתבינן ליחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי ראובן למיטרף לקוחות בו דמקמי תשרי שלא כדין.
<h2>דף יג.</h2>
אמר רב אסי, כי כתבינן שטר ללוה בלא מלוה היכא דאקנו מיניה סהדי וכתוב בשטר הוו עלי עדים בקנין, כדכתיב [רות ד'] שלף איש נעלו ונתן לרעהו וגו', דמשעת קחתו החליפין שיעבד נכסיו לראובן, וכדין טריף מניסן ואילך. יש בספרים פירוש אי הכי מתניתין דקתני אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אמאי לא יחזיר ואוקימ' בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אמאי לא יחזיר ניחזי אי בשטרי הקנאה הוא שעביד ליה נפשיה אי בשטרי דלאו הקנאה ליכא למיחש דהא אמרת כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן. אמר לך רב אסי דחיישינן דילמא איקרי וכתיב ללוה בלא מלוה. אביי אמר עדים בחיתומם וכול'. ואיכא דגרסי עדיו דשטר וחיתומיו. פירוש משום הכי כתבינן ללוה בלא מלוה אפילו בשטרי [דלא הקנאה] דכיון דחותמין העדים זכה ראובן בשיעבוד נכסי שמעון. פירש בספרים ואפילו בשטרי דלא הקנאה [וכו'] לא כתבי' ליכא [למיחש] ולא אמרינן דילמא מיקרי וכתיב. ואקשינן לאביי אלא הא דתנן מצא גיטי נשים וכול' וכי נמלך עליהן שלא ליתנן מאי הוי הא דתנן מצא גיטי נשים וכול' וכי נמלך עליהן שלא ליתנן מאי הוי הא קאמרת עדים בחיתומם זכין לו. ופריק כי אמרינן היכא דמטא, ליד מלוה זכו ליה למפרע, והכא בגיטי נשים שמא לא בא לידן.
<h2>דף טו.</h2>
אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואדכי ואמרוק זביני אלין אינון ושבחיהון ועמליהון. פירוש אמר רבא תדע שכך כותב מוכר ללוקח אם בא אדם לטרפך מזו הקרקע אני איקום ואאכילנה לך בשופי ואמרוק הטענות ואטהר זה המכר והוצאתו ושבחו ואעמידנו לפניך. ורצה הקונה הזה וקבל עליו. דאלמא אי לא קאים מוכר דעביד ללוקח כה"ג, אי נמי קאי ולא מצי, מפסיד הלוקח. ויש אומ' כי לא יצטרך המוכר לכל אלו התקנות אלא להחזיר הזביני ועמליהון ושבחיהון ללוקח, מכלל דנלקחו ממנו. א"ל רב חייא בר אבון לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי הכי נמי דלא טריף, הואיל ואין לו על מי יחזור לתקנו. א"ל אין. ויפה כח מתנה מכח מכר, בתמיה. א"ל אין יפה ויפה.
<h2>דף טו:</h2>
ואב"א בבע"ח ומתני' בשבח המגיע לכתפים. פי' שבח מרובה. וכי אמר שמואל בשבח שאינו מגיע לכתפים. וי"מ שבח המגיע לכתפים, שבח שיוכל הלוקח להוליכו על כתפו. בעא מיניה שמואל מרב. ראובן שמכר שדה לוי לשמעון, והכיר בה דאין קנין שמעון כלום, וחזר ראובן ולקחה מלוי. מהו. מי הויא קנויה גבי שמעון אי לא. ופשט ליה דקנויה, דכן כתב ראובן לשמעון כל זכות שתבוא לידי בשדה זו אביאנו לך. והשתא האי זכותא דראובן דשמעון היא. ואמרינן מאי טעמא, כלומר מאיזה טעם תהיה קנויה לשמעון, ועיקר הדבר אינו כלום. מר זוטרא אמר ניחא ליה לראובן דלא ליקרייה שמעון גזלנא, ועל כן הלך ולקחה, גמר והקנה לו כשלקחה. רב אשי אמר ניחא ליה, לראובן לעמוד באמונתו שלא ימכור אתמול ויוציאו ממנו היום. הילכך על כן הלך ולקחה וגמר ומקני ליה כשלקחה. איכא בינייהו דמית שמעון, למ"ד ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא הא מית ליה, הילכך לא קנוה בני שמעון. ומ"ד ניחא ליה דניקו בהימנותיה גביה דשמעון וגבי בניה ניחא ליה נמי דליקו בהימנותיה, ועל כן לקחה שיעמידנה (בידים) [בידם].
<h2>דף טז.</h2>
אקשינן סוף סוף כיון דקרו ליה בני לוקח גזלנא [וכו'] אלא איכא בינייהו דמית ראובן מ"ד ניחא ליה וכולי. ואידחיא נמי דסוף סוף קרו לבניה בני גזלנא. ואסיקנא דאיכא בינייהו, אם היא נתונה מראובן לשמעון מתנה, כגון שגזלה ונתנה לשמעון ואחר כך לקחה. למ"ד ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא, לא חיישינן, דמצי ראובן מימר ליה מאי גזלי ממך, והילכך לא קני שמעון. ולמ"ד ניחא ליה דליקו בהימנותיה, אפילו כי נתנה במתנה ניחא ליה דליקו בהימנותיה, על כן הלך ולקחה, וקנויה לשמעון. וסוגיא כרב אשי אליבא דרב, דהילכתא בהא כרב, דהא לא פליג איניש עליה. ותו אמוראי לפרושי טעמיה אתו. ובפרק איזהו נשך [ע"ב ע"ב] גמ' מלוה ישראל מעותיו של נכרי גרסינן הכי השתא התם אי למ"ד ניחא ליה דלא ליקרויה גזלנא וכולי, שמע מינה הילכתא כרב בהא. ומילתא פשיטא היא דאי זבנה ראובן ליששכר אחר שלקחה מלוי דלא קני שמעון כלום, דגלי ראובן אדעתיה דלא נסבה לניחותיה דשמעון, ודיששכר מכר ודשמעון לא מכר. והוא הדין אם הורישה או נתנה מתנה ליששכר דלא קנה שמעון כלום. והיכא דלא נסבה ראובן נמי מלוי, אלא נפלה קמיה ירותא מלוי, לא קני שמעון מידי, דכיון דממילא אתיא ולא איהו טרח בתרה לא אמרינן בה ניחא ליה דליקו בהימנותיה, ותיקום קמי שמעון. והיכא דגבייה ראובן בחובו מלוי, חזינן אי אית ליה ללוי ארעא אחריתי ואמר הא בעינא, ודאי לאוקומי שמעון הוא דבעי, ואי קאי הוא דבעי ראובן ויהבה ליה לוי בפרעון לא קני שמעון. והיכא דיהבה לוי מתנה לראובן, פליגי בה רב אחא ורבינא, ולא אסתיימא. ובעינן עד אימת ניחא ליה דליקום בהימנותיה. פירוש איזה עת יקחנה ראובן ונאמר על כן לקחה כדי שיקיימנה ביד שמעון דניחא ליה דליקו בהימנותיה. אמר רב הונא עד שעה שיעמיד שמעון לראובן בדין, דהא טרפה לוי, דמאחר שהעמידו אע"ג דחוזר ראובן ולקחה לא קנייה שמעון, דאמרינן אילו רצה לעמוד באמונתו בעיני שמעון לא היה מצריכו לכך, אלא מקודם היה לוקח, והא דעבד השתא לגרמיה הוא. חייא בר רב אמר עד שתגיע אדרכתא ליד שמעון על נכסי ראובן. רב פפא אמר עד שתתחיל ההכרזה על נכסי ראובן במכר להגבות שמעון. ומהא שמעינן דסוגיין כרב אשי. מתקיף ליה רמי בר חמא (מכרו) [מכדי] לוקח במאי קני לה להא ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. פירוש למ"ד כי כשחזר ראובן ולקחה קנה שמעון דעל כן חזר ולקחה כדי להקנותו וגמר והקנהו במאי קנה לה שמעון. כסף לא נתן לו לשום קנין אלא לשום פקדון כדאמרת האי שטרא חספא בעלמא הוא. אמר רבא תהא במאמינו. פירוש כשאומר ראובן לשמעון קנה ממני זו השדה ותן לי כספים לשום קנין ולא לשום פקדון, כי הדר ראובן נסבה, משתכח שמעון דקני בהנך זוזי דיהב ליה.
<h2>דף טז:</h2>
א"ר אבהו א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק אע"פ שכתוב בו הנפק. דהיינו קיום ב"ד, שכתוב בו שטרא דין נפק לקדמנא, לא יחזיר לבעלים וכולי. איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו כל מעשה ב"ד יחזיר, דקסבר כסבריה דרב עמרם. א"ל ר' אבהו ירמיה ברי לא כל מעשה ב"ד שוין בחזרה, אלא מתניתין דקתני יחזיר, בשהוחזק הלוה כפרן. הוי בה רבא וכי משום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל. ס"א לא הדר ופרע. אלא אמר רבא מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא וכדרבי זירא, דאיהו אפסיד אנפשיה. ולית הילכתא כשמואל, לאו דתיובתא אותבוה מההיא דאותיבנא בה ר' אלעזר בחדא ושמואל בתרתי [י"ג ע"ב] כדסברי רבנן, דלית בה תיובתא כדפרשינן אלא משום דר' יוחנן פליג עליה. ותו תניא כותיה דר' יוחנן לאחורן [ז' ע"ב], ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין היכי דמי דכתיב בו הנפק לא יוציא עולמית, דחיישינן לפרעון. וכן הלכה.
<h2>דף יז.</h2>
וכפרן הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן. ראובן שתבע שמעון במנה בבית דין, פירוש בלא שטר. וחייבוהו ב"ד לשלם, ופסקו דינו ואמרו לשמעון צא תן לו, ויצא עמו, ואחר כך חזרו, ראובן אומר לא גביתי, ושמעון אומר פרעתי. נאמן שמעון ופטור מלשלם. וכן אם בא ראובן אחר יציאת[ו] מבית דין ואמר כתבו לי פסק דין ששמעון חייב לי, לא כתבינן, דחיישינן שמא ביציאתו פרעו. אבל אם לא פסקו בבית דין דינו אלא אמרו חייב אתה, ויצא וחזר ואמר פרעתי, אינו נאמן, דאין דרך בני אדם לפרוע אלא אחר גמר דין הואיל והתחילו בו. רב זביד משמיה דרב נחמן אמר בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי נאמן. ואי איכא לפלוגי בכפרן הכי הוא, צא תן לו ואמר פרעתי ובאו עדים שלא פרע הוחזק כפרן לאותו ממון ואם חזר אחר כן ואמר פרעתי אינו נאמן. אבל חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ובאו עדים שלא פרע לא הוחזק כפרן לאותו ממון אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה, סבר אדחנו עכשיו ואעסקנו עד שיעיינו רבנן בדיני.
אמר רבה בר רב הונא א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון כי הא דשבתאי בר מורינוס. וכל אלו השמועות, עיקרן ועל מה נבנו, בשבועות פרק שבועת הדיינין [מ' ע"ב] הילכתא מנה לי בידך ואמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך וכולי. וסוגיין דהיכא דחייב שמעון לראובן בשטר בנאמנות, גובה ראובן בלא שבועה. ואי ליכא נאמנות משתבע דרבנן וגבי. ואי ליכא שטרא אלא [עדים אינו גובה] שהרי מצי למימר גביתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים, משתבע דרבנן דפרע ואיפטר ליה. והיכא דהוחזק כפרן משלם עד דאיכא סהדי.
א"ר יוחנן ראובן שהיה שמעון חייב לו שבועה חיובא דבית דין, ויצא וחזר ואמר נשבעתי, ובאו עדים שלא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה, ואי הדר ואמר נשבעתי לא מהימני ליה עד דאיכא סהדי. אבל חייב עצמו שבועה ואמר לו בוא אשבע לך בלא שיחייבוהו, ויצא וחזר ואמר נשבעתי, ובאו עדים שלא נשבע, לא הוחזק כפרן לאותה שבועה, עביד איניש דמיקרי ואמר.
אמר רב אסי א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכולי לפריעה בת יומא לא חיישינן. דלא יכתוב אדם שטר ויפרע אותו יום. ורמינן עליה הא דאמר משמיה דר' יוחנן ראובן שהלוה שמעון מנה בשטר ופרעו, וחזר ולוה ממנו מנה אחר, לא יוכל להחזיר אותו שטר לאותו מנה שני, שכבר נמחל שיעבודו. אימת פרע מנה ראשון. אילימא למחר מחרתים, תיפוק לי דהו"ל מוקדם ותנן שטרי חוב המוקדמין. פירוש שנכתבו בזמן קודם שילוה. פסולין, משום פסידא דלקוחות. אלא לאו ביומיה, אלמא פרעי אינשי ביומיה. א"ל מי קאמינא דלא פרעי כלל, דלא שכיחי דפרעי קאמינא, רב כהנא אמר כי קאמר רב אסי, דמהדר ליה למלוה, בשחייב מודה. ואמרינן אי הכי מאי למימרא. ומהדרינן מהו דתימא האי מיפרע פרעיה וכו'. ואקשינן מאי שנא הא דמהדר כי חייב מודה, דאמרינן מלוה גופיה לא שבק וכו', מהא דתנן מצא שטרי חוב וכו' ולא אמרינן דא"כ הוה מלוה גופיה לא הוה שביק אילו הוה השטר שמוקדם, אלא היה אומר כתוב לי שטר מתשרי, דילמא שמעי רבנן ומפסדי לי'. ושנינן התם, במתניתין לא אמרינן הכי דכיון שיש לו ריוח טריפת לקוחות מניסן ועד תשרי שמא שתק ולא אמר החליף השטר. הכא, בדר' אסי כיון דלית ליה רווחא דסוף סוף שטרא אותו היום נכתב, ובין באותו הכתוב ובין [באותו] שיכתוב לו מאותו היום יטרוף בו. וכיון דאין לו ריוח למה היה מכניס עצמו בכפירות ומניח לתפוס שטר חשוב, והיה [נוטל] שטר שנמחל שיעבודו בספיקא אולי ידעו רבנן ויפסלוהו. הילכך לכי האי גונא [לא] חיישינן ויחזיר.
<h2>דף יז:</h2>
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. פירוש ראובן שתבע שמעון ונתחייב לו בדין, וכתבו ב"ד לראובן כתב שנתחייב לו בדין כך וכך, אי טעין שמעון בתר הכי פרעתיה, לא חיישינן לדבריו אלא גבי, דהו"ל כשטר בנאמנות. א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן לאו מתניתין היא זו, דתנן בכתובות פרק הכותב [פ"ח ע"ב]. הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה. פירוש כי הוא לא נכתב אלא כשנתחייב בכתובה, והו"ל כמאן דכתבי ליה רבנן פלוני חייב לפלוני כך וכך. וקתני מיהא גובה ולא מצי מיטען מידי. והתם בגמרא [שם פ"ט ע"א] מפרש גט גובה עיקר, כתובה גובה תוספת. א"ל ר' יוחנן אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה. דאלמא קסבר ר' יוחנן דהיא היא מתניתין.
<h2>דף יח.</h2>
מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו'. דייקינן מדקתני שאני אומר נמלך עליהן, הא אמר הבעל תנו לא נמלכתי נותנין, ואפילו לא נמצא אלא לאחר זמן מנפילתו. רמינן עלה הא דתנן בגיטין פרק כל הגט [כ"ז ע"א] המביא גט ממה"י ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. ושני רבה, הא דתנן מצא גיטי נשים במקום שאין השיירות מצויות, דליכא למיחש שמא אדם ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו שגרו לאשתו ונפל לשליח, והא דתנן המביא גט וכו' שנמצא במקום שהשיירות מצויות. וכי חיישינן היכא דקים לן דודאי יש בעיר ההיא אחד ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ואי לא אפילו במקום שהשיירות מצויות מחזירו לאחר זמן. דאי אמרת אע"ג דלא הוחזקו. קשיא דרבה אדרבה דההוא גיטא דאישתכח בבי דינא [דרב הונא] דכתיב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא. פירוש זה הגט שיגרו אדם משוירי מתא, ונפל לשליח במדרש רב הונא, ואמר רב הונא אל תחזירהו, דחיישינן שמא יש שם שוירי מתא אחרת, וזה הגט אינו שנפל לזה. והא בי דינא דרב הונא כמקום שהשיירות מצויות דמי. דכו"ע אתו בין לדון בין ללמוד, ופשט (רבא) [רבה] ממתניתין דלא חיישינן אלא [אם] הוחזקו, והורה בהחזרת הגט לשליח אע"פ שלא היה לאלתר.
<h2>דף יח:</h2>
עבד רבה עובדא בי כיתנא דפומבדיתא כשמעתיה. פירוש החזיר הגט לאחר זמן. ואע"ג דעבד רבה עובדא, כשמעתיה איהו הוא דעבד, אחריני לא עבדי כותיה, וכי האי גוונא לחומרא עבדינן.
<h2>דף יט.</h2>
דייתיקי. בלשון יון צואת שכיב מרע. איזו היא מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. אקשינן אלא אי כתוב בה מהיום ולאחר מיתה הוא דקני אי לא לא קני. כלומר אם כן הוא לא יוכל אדם שיתן מתנה מחיים. אמר אביי הכי קאמר איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע. דלא קני אלא לאחר מיתה. כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. פירוש דייקינן נמי לדייתיקי ומתנה כדדייקינן לגיטי נשים, דהא אמר תנו נותנין, ורמינן עלה הא דתניא בראש תוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"א ה"ה], דיותקאות אפותיקאות ומתנות אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר.
<h2>דף יט:</h2>
ושני ר' אבא בר ממל דמתניתין דדייקת מינה הא אמר תנו נותנין בשכיב מרע דבר מיהדר הוא. פירוש דמתנת שכיב מרע יוכל לחזור בה, ומפורש בתוספת בבא בתרא דנזיקין [פ"ח ה"ג]. דאין שם שום הפסד לאדם בחזרתו. מאי איכא למימר דילמא כתיב מעיקרא להאי שמעון ואימליך ולא יהבה ניהליה והדר כתבה ללוי ויהבה ניהליה והשתא הדר ביה ממתנת לוי, אי במתנת בריא יהבה לוי דהקנהו בחייו לית ללוי פסידא, דזמנו מאוחר, דכי נפקן תרתי בתרייתא זכייה דהא הדר ביה מקמייתא, וביד לוי תתקיים. אי במתנת שכיב מרע יהבה, דאמר לאחר מיתה. לית ליה ללוי פסידא, דבידיה תתקיים הואיל ובתראה הוא דזמנו מאוחר לזמן שמעון. וכיון דליכא פסידא לשום אדם יחזור. כי קתני ברייתא בבריא, שאחר שיתן לא יוכל לחזור בו, ועל כן לא נחזיר. דאמרינן דילמא כתבה לשמעון מעיקרא. שהשטר הנמצא עכשיו כתוב לשמו. ואימליך ולא יהביה ליה והדר כתבה ללוי ויהב ליה והשתא הדר בה ממתנתו ללוי. וסבר מיהדר לא מצינא הדרנא ביה בלוי השתא, אימא להו דלשמעון יהבתה ונהדרוה לכתבא לשמעון וכי מפיק שמעון האי כתבא דקדים זכי בה הוא. ואיכא פסידא ללוי. הילכך אמרינן לנותן האי כתבא לא יהבינן ליה לשמעון, דילמא יהבתה לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה. אי לא יהבתה לאיניש אחרינא, כמו שתאמר וקא בעית למיתבה לשמעון, כתוב לשמעון השתא כתבא אחרינא דאי יהבה לאיניש אחרינא לית ליה פסידא דקדים זכי. ואתקיף רב זביד האי תירוצא דהא ברייתא, מתניתין נמי דייתיקי קתני בה, דהיא צואת שכיב מרע, ואוקימינהי תרוייהו בשכיב מרע. ושני מתניתין. דדייקינן מינה [הא אמר] תנו נותנין בדידיה דבר מיהדר הוא. וכדאמינא. ברייתא בבריה. פירוש שמת הנותן, ובנו הוא עכשיו שמודה ואומר כי ודאי נתנה אבי לזה שמעון הכתוב בשטר, לא מהדרינן אפומיה, דחיישינן דילמא כתבה אבוה לשמעון ואימליך ולא יהבה ליה, ומת האב וכתבה הבן ללוי, ואחר כך התנחם ואין לו מה יעשה, כי לא יכול לחזור בו. והשתא אומר כי ודאי נתנה אבי לשמעון כדי שיזכה בה שמעון ויחלוק עמו, דזמנו קודם מימי אביו. וכיון דאיכא פסידא ללוי לא מהדרינן לשמעון, אלא אמרינן ליה לבן האי כתבא לא יהבינן לשמעון, אי קושטא קא אמרת זיל את השתא כתוב ליה שטר אחרינא משמך, דאם ימצא אחר כן כי לא נתנה אביך אלא את נתתה לאחר לא יהא לאותו אחר הפסד, דזמן שטרו קודם.
תנו רבנן. בתוספת בבא מציעא דנזיקין. מצא שובר. פירוש שובר כתובה. בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וכו'. ואקשינן אמאי יחזיר לבעל וליחוש שמא גרשה, וכתב גיטה וכתבה היא שובר כתובתה בניסן שתתננו לו. ונתאחר הדבר, והלכה היא ומכרה כתובתה אחר ניסן לאדם בעלמא כדרך מכירת שטר חוב, ומסרה לו הגט והכתובה, דאותיות נקנות במסירה. והשתא נפל לה השובר, ועשת קנוניא עם בעלה, אי נמי זכרה לה ימים קדמונים, ואומרת שכבר גביתי, ויבוא הלוקח לגבות הכתובה מהבעל, ויוציא הבעל השובר שזמנו בניסן קודם שיקנה הוא הכתובה, ויאמר כי כשקנית אותה חספא בעלמא קניתה וגבויה היתה, ויפסיד לוקח.
<h2>דף כ.</h2>
אמר רבא מדאיכא למיחש הכי ולא חיישינן שמע מינה דאיתה לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. דאלמא ראוי לאדם להשתמר ולא יקנה שטר חוב. והאי לוקח איהו דאפסיד אנפשיה ולא מתקני ליה. אביי אמר אפילו תימא ליתה לדשמואל הב"ע בששטר כתובה יוצא מתחת יד האשה, דליכא למיחש שמכרתה. ורבא אמר אפילו יוצא מתחת ידה חיישינן לשתי כתובות. פירוש דאבדה אחת וכתב לה אחרת, ואחר כך מצאתה, והאחת מכרה, והשנית מוציאה השתא. אביי אמר חדא לשתי כתובות לא חיישינן ועוד שובר בזמנו טורף. פירוש בזמן ראוי לטרוף טורף זה השובר שביד הבעל. שמשעה שכתבתו והחתימה בו זכה הבעל בכל שעה שיגיע לידו. אביי לטעמיה דאמר עדים בחיתומם זכין לו. ויש ספרים שכתוב בהן ואזלה זבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי. ושיבושא הוא, דמכדי בגרושה עסקינן, דאשה תחת בעלה לא כתבה שובר. והכין גירסא דוקא ואזלא זבנתה לכתובתה מניסן ועד תשרי, וכדפרשינן.
מתניתין, מצא אגרות שום. פירוש אגרות שום, שטר שומת ב"ד. אגרות מזון. פירוש ב"ד שפסקו מזונות לאשה ולבנות. שטרי חליצה ומיאונין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא. פירוש שימוש ב"ד, דהיינו שכותבין [טענות] בעלי דין (שניהם) מה שטען זה ומה שטען זה. ור' ירמיה פירש בירורין ברירת בעלי דינין לדיינין. מצא בחפיסה וכו'. מצא שטרי חוב בחפיסה, דהיא חמת קטנה, ובלשון ישמעאל מזוד. אי נמי בדלוסקמא. דהיא תיבה בלשון יון. אי נמי מצא תכריך של שטרות. דהיינו שלשה שטרות כרוכין זה בזה אחד בראש אחד, (עלי היאה אל מדרגאת) [תרגום: כתבנית המגילות]. אי נמי אגודה של שטרות. דהיינו שלשה קשורים זה בזה, כל אחד בפני עצמו, והקשר חיבר ביניהן. יחזיר. לבא בסימן בין למלוה בין ללוה. רשב"ג אומר אם מצא תכריך של שטרות מקוימין בקיום ב"ד לשלשה מלוין ולוה אחד, כגון שיש באחד לראובן אצל שמעון מנה, ובשני ללוי אצל שמעון מנה, ובשלישי ליששכר אצל שמעון מנה, יחזיר לשמעון בלא סימן, דודאי ממנו נפלו, דאי סלקא דעתא דמלוין נינהו מאי בעו גבי הדדי. ואי אמרת שמא נתנום לסופר ב"ד לקיימן ומידו נפלו, לא משהי איניש קיומו בידא דספרא. ואם שם הלווין מפורדין ומלוה שלשתן אחד יחזיר למלוה, אע"ג דאינן מסוימין אלא כתובין בשלשה מיני כתיבה דליכא למיחש כי הלוה כתבן ולא נתנן, וליכא למיחש דלקחן לוה מהשלשה סופרים והיה מוליכן לקיום, דלא מקיים לוה שטריה. ר' אלחנן, וכן הלכה כרשב"ג דכל מספיקא לא מפקינן ממונא וכל ספק ממונא לקולא, ואוקי ממונא בחזקת מריה נמי עדיף. ותניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"א ה"ח], איזו היא אגודה של שטרות שלשה כרוכין זה בזה, איזהו תכריך של שטרות כל שחוט או משיחה או דבר אחר כרוך עליו מבחוץ, איזו היא חפיסה זו חמת קטנה. מקצת פי' טליקא דסבי, טסקי שהזקנים הדלים נושאין ומשימין בהן לחם.
<h2>דף כ:</h2>
ומדקתני שלשה קשורין זה בזה יחזיר במתניתין, דייקינן דקשר סימן מובהק שמחזירין בו אבדה. ובעינן מאי מכריז, ומהדרינן מנין, פירוש יכריז הכי, מי נפלו לו שלשה שטרות. ולא יזכיר לא כרוכין ולא קשורין. ואקשינן אם כן מכריז, מאי איריא דקתני שלשה אפילו תרי נמי. אלא ודאי שטרי סתם מכריז, והכי יאמר מי נפלו לו שטרות יביא סימנן ויקחם. ועל כן תני שלשה, אבל שנים לא דמשמע שטרות לכל אדם שנים, דהו"ל כמכריז שנוספת על שנים כמכריז מנין. והא דרבינא לקמן [כ"ה ע"א] בההיא דתנן שלשה מטבעות זו ע"ג זו. מקצת פי' מאי מכריז מנין. מי אבדו לו שלשה חפצים. מאי איריא וכו' ה"נ שטרי מכריז, מאן אבדו לו שטרי סתם בלא מנין, אם היו שנים בלבד והוא מכריז שטרי סתם, כל אדם מסיק אדעתיה מיעוט שטרות שנים ויאמר הלוה שלו הן, אבל כיון שהן יותר משנים לא ידע [כ]מה הן.
מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו. פירוש אם פרוע הוא אי לא. יהא מונח עד שיבוא אליהו ויורה צדק. אם יש עם השטרות סמפונין. פי' שנמצא בכתב אחר כתוב שטר פלוני כך טיבו, יעשה מה שבסימפון. אמר רב סימפון היוצא מתחת יד המלוה. פירוש כגון שהוציא ראובן או יורשיו שטר שיש בו על שמעון מנה, ונודע כי אצל ראובן כתב אחר שכתוב בו גביתי משמעון מאותו שטר שיש לי עליו במנה חמשים. כגון שהביא שטר כרוך לבית דין ונמצא הקלף בתוכו. לא חיישינן לאותו סימפון, אלא גובה כל המנה. לא מיבעיא היכא דלא כתב בכתב ידו וכו'. ואותבינן ממתניתין דקתני אם יש עמהם סימפונות. פירוש אמאי, שמא אותו סימפון בכי האי גונא עשאו ואינו כלום. ופרקינן דמתני' כשנמצא זה השטר בין שטרות קרועין, דאלמלא שיש בו צד פירעון לא היה משליכו בין שטרות קרועין. הדר אותבינן נמי מהא דתנן בגט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'. ומהא דתני בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"א] שבועה שלא מצאנו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע, דאלמא אם מצאו עבדינן ביה. ופריק דהכי משתבעי, שלא מצאנו בין שטרותיו של אבא הקרועין כתב ששטר זה פרוע. ואותבינן מהא דתניא בראש תוספת ב"מ דנזיקין [פ"א ה"ז], סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. פירוש היוצא מתחת יד מלוה, אמאי יוכל לומר כך כי כתבתי אותו והעדתי שמא יבוא אלי בין השמשות. ושנינן אימא יתקיים מחותמיו דמשאילינן להו לסהדי אי פריע אי לא פריע.
<h2>דף כא.</h2>
ואותבינן תו מהא סימפון שיש עליו עדים כשר. ופרקינן מאי עדים עידי קיום, שנתקיים לפני ב"ד. ה"נ מסתברא דקתני סיפא ושאין עליו עדים פסול. פירוש בשאינו כתב ידו. מאי שאין עליו עדים אילימא דליכא עילויה עדים צריכא למימר אלא לאו עידי קיום. גופה סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. פירוש מחותמיו. אם אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש. פירוש בכתב יד מלוה. כשר. דהא הימניה מלוה לשליש. ואם היה הסימפון כתוב תחת חתימת העדים כשר, דאי לאו דפרע לא הוי מרע ליה לשטריה. וסוגיא דהא מימרא דרב הכין היא, דהיכא דהלוה ראובן מנה לשמעון בשטר, וכשבא ראובן לתובעו נמצא קלף בתוך השטר אי נמי כתוב על גב השטר גביתי מהשטר שיש לי על שמעון במנה חמשים זוז, אם אותה הכתיבה כתיבת איניש מעלמא לא חיישינן לה אפילו אם יש עליה עדים ואפילו אם הוא בכתב יד ראובן, ופורע שמעון מנה. אבל אם יש עליו עדים והם מעידים כי פרע אלו החמשים יתקיים מחותמיו. אי נמי שיש עליהן קיום ב"ד לא יפרע משמעון אלא חמשים בלבד. והיכא דכתב בקלף ראובן בכתב ידו גביתי משטר פלוני חמשים, אי נמי כתב יד מעלמא ועליו עדים ויצא מתחת יד שליש אין גובה אלא חמשים, דמיגו דבעי שליש למוסרו ללוה נאמן לומר כך פרוע הוא. והיכא דכתיב בכתיבת יד ראובן אי נמי בכתיבת יד אחר, ושני עדים חתומין על גב השטר עצמו אי נמי תחת חתימת העדים, גביתי משטר זה כך וכך, כשר הוא ואין גובה אלא (השטר) [השאר], דאי לאו דפריע הוא אותו כך וכך לא היה ראובן מרע שטריה וכותב בו כלום. וחזינן רבנן דפסקי הילכתא כדאמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב. ובגמרא דבני מערבא [פ"א ה"ח] אשכחן דגרסי הכי, רב ירמיה בשם רב סימפון שיוצא מתחת יד המלוה פסול, אני אומר מתעסק היה בשטרותיו, הא מתחת ידי אחר כשר. ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל לעולם אין סימפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי לוה. והתנינן שלא פקדנו אבא וכו' הא אם נמצא פרוע מאי כדון. אמר ר' יוסי ביר' בון תיפתר כגון הדא דיאתיקי שאין אדם מצוי לפגום דייתיקי שלו.
אלו מציאות שלו. שקנאן ביאוש, כיון דלית בהו סימן. מצא קב פירות מפוזרין. בארבע אמות, ואותו מקום היה גורן דלדעתו הניחם. אי נמי מעות מפוזרות, דאדם עשוי למשמש בכיסו, וקודם שימצאם משמש ונואש. אי נמי כריכות ברשות הרבים. פירוש (באקאת בקל ומתאלהא) [תרגום: אגודות ירק ודומיהן]. [כ"ג ע"א] אמר רב זביד משמיה דרבא הילכתא כריכות בר"ה שלו. וברה"י, כגון בשדה שאין דרך בני אדם להלך בה, אי דרך נפילה מצאם שלו, אי דרך הנחה נוטל ומכריז. וזה וזה, בין דרך הנחה בין דרך נפילה, בדבר שאין בו סימן, אבל יש בו סימן לא שנא ר"ה ולא שנא רה"י לא שנא דרך הנחה לא שנא דרך נפילה חייב להכריז. דאלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן. והיכא דשמעניה דאמר וי לחסרון, אע"ג דאית ביה סימן, כיון דאיאש הרי אלו שלו.
מצא עיגולי דבילה, דליכא לסמונינהי, דכל עיגולי שוה, כיון דבשעת נפילתו הרגיש מחמת כובדו ואין בו סימן נואש זה וקנה זה. וכן ככרות נחתום דכולהו שוין, פירוש (כבז אל כבאז) [תרגום: לחם של נחתום]. וכן מחרוזות של דגים, פירוש (רבוט אל סמך) [תרגום: דגים קשורים בחוט], אם מצאן קשורין בקשר הציידין, דכולי עלמא הכי קטרי להו, ומנינא דשוין, שדרך אותם קשרים להיות במנין ידוע, הרי אלו שלו. וכן חתיכות של בשר, כשהיה מנהג כל אדם לחתוך החתיכות שוות, הרי אלו שלו. וכן גיזי צמר הבאין ממדינתן, דמדה אחת ומשקל אחד לכולן, כלומר שדרכו לבוא ממדינתו באותו משקל, וכן אניצי פשתן, פירוש (גרזאת אל כתאן) [תרגום: חבילות של פשתן]. ולשונות של ארגמן, פירוש (אל צוף אל מצבוג באל ארג'ואן) [תרגום: צמר צבוע בארגמן]. הרי אלו שלו דברי ר' מאיר. והיכא דאפשר למיהב סימנא במדה ומשקל ומנין, ואות שאינן שוין בעולם באותו אות, אי אשכח להו מקמי יאוש חייב להכריז. וסבר תנא קמא דסימן הבא מאיליו לא הוי סימן, פירוש דכל דבר שאין דרך בני אדם לסמן בכך, כגון שמצא עיגול ובתוכו חרס דאיכא למימר מאיליו נפל שם ולא ידע בו בעל העיגול ולעולם לא ידע דאיכא סימן ונואש בשעת אבדה, אינו חייב להכריז. ור' יהודה סבר אפילו הכי חייב, דאפשר דהוא סימנו בכך ולא נואש הואיל ויש לו סימן.
ירושלמי [פ"ב ה"א] מנין לייאוש בעלים מן התורה, ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו', את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז, יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם.
פירות מפוזרין וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות היכי דמי אי דרך נפילה. אפילו יותר מקב בארבע אמות הרי אלו שלו דאינו דבר מסומן. אי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. שמע מינה דמקום הוי סימן. אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן, פירוש כגון שהיה גורן במקום [זה] והניח בעליו בקרקעית הגורן קב מפוזר בארבע אמות, לא טרח איניש בקיבוצו, ואיכא למימר דהפקירו, קב מפוזר בפחות מארבע אמות טרח איניש ועל דעת שיחזור ויקחנו הניחו. לא מסתיימא לן האי קב בארבע אמות דאמרינן אין דעת בעל הגורן עליו, אי משום דנפיש טורחיה אי משום דלא חשיב. ומשום הכי סלקן בעיי דרב ירמיה בתיקו. ויש מפרש במכנשתא דבי דרי, בשעת אסיפת הגרנות, דחטים מצויין אצל כל אדם ולא חיישינן.
<h2>דף כא:</h2>
איתמר ייאוש שלא מדעת. פירוש אדם שנפל לו דבר שאין בו סימן ולא ידע שנפל לו, ומצאו אדם אחר מקמי ידיעת זה בנפילה. אביי אמר לא הוי ייאוש, ולא קנה המוצא דהא לא ידע דנפל מיניה עד שיתיאש, דכי אקני רחמנא מציאה בייאוש והא ליכא. ורבא אמר הוי יאוש, הואיל וכי ידע יתיאש, דהא לית ביה סימן, השתא נמי כנואש חשוב דהוה ליה נואש למפרע. אבל בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש. ולא קנה המוצא, ואפילו נואש אחרי כן, דאותו שהגיעה לידו המציאה באיסורא הגיעה לידו, שאותה עת יש לנו לומר כי לעולם לא יתיאש, דבשעה שידע שנפלה יאמר לא אחוש, סימן יש לי בה, כל שנפלה לידו יחזירנה לי. ובזוטו של ים, פירוש והיכא דאשכח מציאה בזוטו של ים אע"ג דאית בה סימן ובשעת מציאתה עדיין לא היה יודע (הנופלת לו) [הנופל ממנו] בנפילתו, קנה ואינו חייב להכריז, דרחמנא שרייה כדבעינן למימר קמן [כ"ב ע"ב] במימרא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק. פירוש זוטו של ים, (סאחל אל בחר אלדי הו פי אל צחו ואל טיאב יביס ופי אלנו יצ'רבה אל מוג' ויגסל גמיע מא פיה) [תרגום: חוף הים שהוא בעת שהים בהיר ונאה יבש, ובעת סערה מכה בו הגל ושוטף כל מה שיש בו]. ושלולית. (איצ'א מגרי אל אודיה אלתי תארה תמלי ותארה תחסר) [תרגום: ג"כ אפיק הנחלים שפעמים מתמלא ופעמים נחסר].
<h2>דף כג:</h2>
וגסטרון של אבר. פירוש (קטע רצאצ) [תרגום: חתיכת עופרת]. ר' שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז, מאי כלי אנפוריא כלים חדשים שלא שבעה העין מראייתן. ואוקימנה בדלית בהו סימן. והאי דקתני אינו חייב להחזיר, אפילו לצורבא מרבנן דמהדרינן ליה אבדה בטביעות עינא, הני כיון דלא שבעתן עינו ולא קים ליה בגוייהו לא מהדרינן דאמר רב יהודה הני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו בדיבורייהו וכו', פי' אי משיילי ת"ח מי תני מר האי מסכתא ואמר לא תנינא אע"ג דתני, לא הוי שיקרא, דכתיב [שמות י"א] כחצות הלילה ואמרינן [ברכות ד' ע"א] למד לשונך לומר איני יודע. ואי משיילי ליה מי שמיש מר מיטתיה ואמר לא שמישנא, אע"ג דשמיש לא הוי שיקרא, דכתיב [בראשית ל"ב] גמלים מניקות וגו', השתא בהמה צנועה בתשמישה ת"ח לא כ"ש. ואי משיילי ליה מי עביד ליה למר מארי דביתא יקרא ואמר לאו כולי האי, אע"ג דעביד ליה לא הוי שיקרא, דכתיב [משלי כ"ז] מברך רעהו בקול גדול וגו', דחיישינן לרמאי. אי לא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה אבדה בטביעות עינא, אי לא לא. איכא דמפרש באושפזיכא איפכא, דלא אוקריה ואמר איהו אוקרן, כדתניא [ברכות נ"ח ע"א] בן זומא אומר אורח טוב מהו אומר וכו'.
<h2>דף כד.</h2>
בדי מחטין וצינורות. פירוש (עלי מא יצנעון אל אבארין אלדי יגרסון אברהום פי עוד כמלך וצנאנרהם ללגזל וללציד, דלך אל עוד יסמי בד אסתעארה מן קצ'יב אל ורק) [תרגום: כפי שעושים העוסקים במחט שנועצים מחטיהם בעץ רך, והווים המחודדים שלהם לטויה ולציד, אותו העץ נקרא בד בהשאלה מבד של עלה]. ומחרוזות של קרדומות, פירוש (גמלה קואדם מנצ'ומה פי כיט) [תרגום: קובץ קרדומות מחוברים בחוט]. מאי בדי שיכי, מלשון מישך שייכי, (אי אלשי אלדי יגעל אלעדד גמלה ואחדה. וקד קיל סיכי באל סין) [תרגום: כלומר הדבר שעושה את הפרטים לקבוצה אחת. ופעמים אומרים סיכי בסין], מלשון סוכתו, (אלתי הי אל חזמה) [תרגום: שהיא האגודה], ומלשון שוכא דארזא דפרק במה מדליקין [שבת כ' ע"ב]. כל דתלי ביה מידי בד קרו ליה, כההוא דאמרינן התם בגמרא דלולב וערבה בתחלתו [סוכה מ"ד ע"ב], עלה אחד בבד אחד.
<h2>דף כה.</h2>
מעות בכיס או כיס כמות שהוא. פירוש ריקין, דבין מלא בין ריקין מצי לסמוניה. שלשה מטבעות זו על גב זו חייב להכריז. פירוש דמצי לאהדורה בהאי סימנא. א"ר יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין. פירוש שהן נתונין מטבע על גב חבירו בכיוון, שלא יצא אחד מחבירו ולא יכנס. תניא נמי הכי בתוספתא דבבא מציעא דנזיקין [פ"ב ה"ב]. מצא מעות מפוזרין וכו' הא גופא קשיא אמרת מעות מפוזרין. פירוש אחד לכאן ואחד לכאן הרי אלו שלו. הא שלחופי משלחפי. פירוש דראש כל מטבע בחצי חבירו. ויש מפרש שפה עם שפה, מיהו שוכבין על צד חייב להכריז. אימא סיפא עשויין כמגדלין חייב להכריז הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו. ופרקינן תנא כל שאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו. א"ר חנינא לא שנו אלא שלשה מטבעות של מלך אחד שהן כעין של ג' מלכים. פירוש כל אחד קטן מחבירו. היכי דמי רויחא תתאי ומיצעא עילויה זוטא עילוי מיצעא דאמרינן הני אנוחי אנחונהו אבל כעין מלך אחד. פירוש דכולן מטבע אחד מידה אחת. אע"ג דכי הדדי נינהו אימור איתרמויי אתרמי. וכן נפלו ולא ידעי. ר' יוחנן אמר אפילו של מלך אחד מכריז. וכן הלכה. מאי מכריז מנין. פירוש, מי שאבדו לו שלשה דברים יביא סימנן ויקחם. אקשינן אי הכי מאי איריא [ד]נקיט תנא תלתא אפילו תרי נמי. אמר רבינא טיבעא מכריז. מי [ש]אבדו לו מטבעות יביא סימנן ויקחם ומשום הכי נקיט תלתא דמטבעות משמע תרי. מקצת פירשו, כך דינו של מוצא, מי שמוצא יותר מזוז צריך להכריז טיבעי מצאתי מי יאמר כמה הן. הילכך אם הן שנים א"צ להכריז, דחיישינן לרמאי שלא יחשב אדם בלבו סתם טיבעי שנים ויאמר שלי הן. משנים ואילך יכריז. נירונית. פירוש מטבע נירון קיסר.
<h2>דף כה:</h2>
מתניתין מצא אחר הגפה. יש מפרש סייג, ויש מפרש (ורא באב דרב) [תרגום: מאחורי דלת מבוי] וכיוצא בה, מלשון [יומא י"ח ע"א] יגיפו הדלתות. מצא בגל. פירוש כלים טמונים בגל. או בכותל ישן הרי אלו שלו. תניא. בתוספתא בבא מציעא דנזיקין [פ"ב ה"ד]. מפני שיכול לומר של אמוריים היו. פירוש (כנזא כנזוה אל קדמא) [תרגום: מטמון שטמנו הקדמונים]. ואקשינן אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי. ופרקינן לא צריכא דשתוך טפי. פירוש שהעלה חלודה הרבה ונשחר, דמראיתו מוכיח עליו כי קדמוני הוא שם.
<h2>דף כו.</h2>
פי' בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו וכו'. אמר רב אשי סכינא בתר קתא [וכו']. פירוש מאיזה צד יהא בית יד הסכין, מאותו צד ודאי הושם לשם, ומאיזה צד הן רצועות הכיס משם ניתן. ומתניתין באודרא. פירוש מוכין. ונכסא. פירוש סביכה. תנא אם היה כל עובי הכותל ממולא מהטמון חולק המוצא ובעל הבית. ואמרינן פשיטא, ומהדרינן לא צריכא כגון שהמקום מדרון מהו דתימא בחצי האחר הושם ואיהו נשפע וירד לכאן קמ"ל. ואם היה משכירו לאחרים. פירוש אם היה אותו הבית עומד לשכר. אפילו מצא בתוך הבית. אין המוצא חייב להחזיר.
<h2>דף כו:</h2>
ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל. מאחד משני בני אדם שהיו הולכין. חייב להחזיר, מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש וכו'. אמר רבא הא דאמר משלשה אין חייב להחזיר [אלא] דלית ביה שוה פרוטה לכל חד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד חייב להחזיר. הואיל וראה למי נפל. מאי טעמא אימור שותפי נינהו. ולא ידע האחר בנפילה, וחושב הסלע בכיס שותפו ולא מיאש. איכא דאמרי אע"ג דאין בו פרוטה לכל חד חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מינייהו מחיל מנתיה לחבריה. ואותו שנמחל לו חושב הסלע בכיס שותפו ולא נואש ממנו. אמר רבה ראה סלע שנפל מאדם ונטלה לפני ייאוש על מנת לגזלה עובר בכולן משום בל תגזול דהא גזל. ומשום השב תשיבם, דהא לא השיב. ומשום לא תוכל להתעלם, דהא נתעלם ועשה עצמו כמי שלא ידע חבירו. ואע"ג דאהדרה בתר ייאוש מתנה הוא דיהב ליה ואיסורא (הוא) דעבד [עבד]. נטלה לפני ייאוש ע"מ להחזירה ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה עובר משום השב תשיבם. שהיה לו להשיבה בשעת מציאה. גזילה ליכא, דהא לאחר ייאוש נסבה. לא תוכל להתעלם. דבתר ייאוש נתעלם. המתין לבעלים עד שנתיאשו ונטלה עובר משום לא תוכל להתעלם. דהא העלים עינו ממנו. גזילה ליכא, דבתר ייאוש שקלה. על השב תשיבם לא עבר, דעד אחר ייאוש לא באה לידו. אמר רבה הרואה שנפלו זוזי חבריה בין החול ומצאן אינו חייב להחזיר, דודאי משעת נפילה נתיאש. ואע"ג שראהו שהביא כברה והתחיל לנפות החול לא חיישינן, דאיכא למימר לאו לדידיה קא מיכוין למצוא אלא לזוזים בעלמא.
מצא בחנות. פירוש במקום שבני אדם עומדין לקנות. הרי אלו שלו. פירוש של מוצאן. תוספה [פ"ב ה"ה] מצא בחנות עד מקום שדרך בני אדם ליכנס הרי אלו שלו יתר על כן של בעל החנות. לפני השולחני. פירוש לצד מקום העומדים לסחור. א"ר אלעזר אפילו מצא מעות צרורין ומונחין על השולחן. פירוש בשלא היה החנוני לשם הרי אלו שלו. ואקשינן לה ממתניתין, ודחה דהא דדייק מבין הכסא לשולחני ואסיק ושביק למידק מרישא. מתניתין קשייתיה מאי איריא [ד]תני בין הכסא לשולחני ניתני על השולחן אי נמי ניתני כדקתני רישא מצא בחנות, אמאי תני לפני (החנוני) [השולחני], אלא ש"מ אפילו צרורין ומונחין על השולחן.
<h2>דף כז.</h2>
הלוקח פירות מחבירו וכו' אר"ל לא שנו אלא בלוקח מהתגר. דאיכא למימר כן קנאם במעות. אבל מבעל הבית חייב להחזיר. אמר רב נחמן. לתנא דתני קמיה הכי, וכי בעל הבית בעצמו דש אותן פירות, דודאי מעות שלו, שמא הוא נמי כן קנאם במעות. א"ל אסיר זו המשנה א"ל תיתרגם מתניתך. דאמר אבל לבעל הבית חייב להחזיר. בשדשן על ידי עבדיו הכנענים. וכל מה שקנו שלו. דבעל הבית לאו אורחיה לדוש בעצמו.
אף השמלה היתה בכלל כל אבידת אחיך ולמה יצאת. דכתיב כן תעשה לשמלתו. להקיש אליה מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין. אורך ורוחב ושאר כיוצא בזה. ויש לה תובעין. שאינו מתיאש ממנה, דהא יודע סימניה בהשב תשיבנו. אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין. (את בי) [אתרבי] בהשב תשיבם, לאפוקי דבר שאין בו סימנין ואין לו תובעין. יש אומ', מדבר שיש לו תובעין לא יוכל להתעלם, הא הפקר דאין לו תובעין לא חייש.
<h2>דף כח.</h2>
סימנין וסימנין יניח. פירוש זה נותן סימן וזה נותן סימן, יניח את האבדה עד שיבא מורה צדק ויוכח. סימנין ועדים ינתן לבעל עדים. פירוש דאין כוח סימנין גדול מהעדת עדים. עדי אריגה ועדי נפילה. פירוש היכא דאייתי חד עדים כי ארגוה לו, ואייתי חד עדים שראוה שנפלה ממנו. דאמרינן זבוני זבנה ומטיא לידיה. פירוש מכר אותה בעל עדי אריגה והגיעה לידו של זה ונפלה ממנו. הוא אומר סימני החוט. פירוש על גט מקושר שקושרין אותו הוא אומר.
<h2>דף כח:</h2>
מתניתין כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל. פירוש אם היתה האבדה המצויה דבר שעושה מלאכה ואוכל, יעשה ויאכל, ואפילו לאחר ההכרזה של שלש רגלים, דלעולם לא קני ליה כלל, כגון חמור ראוי למשאוי ופרה ראויה לחרוש. כל דבר שאינו עושה. ימכור וישמור הדמים. שנאמר והשבותו לו וגו'. ואתמהינן והאי דקתני יעשה ויאכל, ולעולם, כלומר עד עולם יעשה ויאכל. אמר רב נחמן אמר שמואל כל שנים עשר חדש תנ"ה כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל. מפרש בתוספתא [פ"ב ה"ח] ולא יעשה ביום יותר ממה שיאכל, כגון פרה וחמור. ונטפל בהן כל שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. פירוש מניח הדמים. עגלים וסייחים. פירוש (מהאר אלכיל אל צגאר) [תרגום: בני הסוסים הקטנים].
<h2>דף כט:</h2>
מתניתין. מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום. פירוש (לילא תסחאם ויטלע עליהם אל גבאר) [תרגום: כדי שלא יִכְהו ויעלה עליהם האבק]. אם אינו יודע לקרות גוללן אבל לא ילמוד בהם לכתחלה. (אן אל מתעלמין יפסדון אל אספאר) [תרגום:0כי הלומדים מקלקלים את הספרים]. ולא יקרא עמו אחר, בענין אחד, שזה מושך וזה מושך וקורעין הספר. אמר שמואל המוצא תפלין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר. ואותבינן ממתניתין דקתני מצא ספרים וכו' עד גוללן אחת לשלשים יום, גוללן אין שם דמיהן לא. ופרקינן תפלין בי בר חבו שכיחי. פירוש שם אדם שהיה עושה תפלין ומוכרן תדיר, ובשעה שיבוא בעל האבדה יקח הדמים וילך ויקנה אחרים, ועל כן שם [דמיהן. אבל] ספרים לא שכיחי. אבל לא ילמוד בו בתחלה ולא יקרא אחר עמו. רמינן עלה הא דתניא בתוספתא בבא מציעא דנזיקין [פ"ב ה"ח], מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום לא יקרא פרשה וישנה וכו' עד ולא יקראו בו שלשה בכרך אחד הא שנים קורין. אמר אביי מתניתין בענין אחד ברייתא בשני ענינים. פירוש מאותן שלשה דפין שהותר לו לפתוח, כגון שקורא האחד בדף [הראשון] והשני בשלישי והאמצעי פנוי. מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום. פירוש (ינפצ'ה מן אל גבאר) [תרגום: מנערה מן האבק]. למימרא דניעור מעלי, (הבגד) [לבגד].
<h2>דף ל.</h2>
לא ישטחנה על גבי מטה ולא על גב מגוד. יש מפרש קנה. ויש מפרש מצטבה כדכתיב [יואל א'] נהרסו ממגורות. דחיישינן לה משום עינא. פירוש משום עינא בישא. כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן. פירוש מפני שהאש אוכלתן ומכלה אותן. ברך אבל לא בקשה. פירוש (אלשיא אל ליינה ולא פי אל צלדה אלקויה) [תרגום: בדבר שהוא רך ולא בקשה החזק] כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון. ואמרינן פקדון מאי עבידתיה גביה. כלומר בעליו יזהרו בו יותר ממנו ולא יניחוהו להפסד. אי נמי כשיראהו מגיע להפסד יודיע בעליו [כי] ישתמשו בו ולא יגע בו הוא. מנא הני מילי דתנו רבנן והתעלמת מהם וכו'. פירוש הוה ליה למכתב לא תראה את (חמור אחיך או שורו נופלים בדרך הקם תקים עמו) [שור אחיך או את שיו נדחים השב תשיבם לאחיך]. מדאמר רחמנא והתעלמת שמע מינה לזקן ואינה לפי כבודו הוא דאתא. דלא מצית למימר לכהן שראה אבדה בבית הקברות הוא דאתא, דלא איצטריך קרא, דהחזרת אבדה עשה דכתיב השב תשיבם, וטומאת כהן לא תעשה ועשה דכתיב וקדשתו, ולא אתי עשה ודוחה את לא תעשה ועשה. פירוש ולא אתי השב תשיבם דהיינו עשה. דחי לא תעשה ועשה, פירוש לא יטמא. ועשה, פי' קדושים יהיו לאלהיהם. אלא לשלו מרובה משל חבירו נמי לא איצטריך, מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר לקמן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם משל כל אדם, כלומר כשתדע כי תתן ולא תיעשה אביון מהמתנה תן, ואם לאו לא תתן, דאלמא אין אדם רשאי להפסיד עצמו ולהרויח חבירו. פירוש שלו מרובה משל חבירו. כגון שראה אבדתו ואבדת חבירו, אם יתעסק באבדת חבירו תאבד שלו.
<h2>דף ל:</h2>
מתניתין, איזו היא אבדה וכו' פירוש, איזו היא כלל אבידה שהוא חייב בה משום השב תשיבם. מצא חמור או פרה רועין בדרך, שבין הכרמים אינה אבדה, ואינו חייב אלא אחר שראה כן שלשה ימים ערב ובקר, דכל שלשה ימים אימא איתרמויי איתרמי ליה ואינה אבידה אלא בעלים הרעוה שם. יותר מיכן ודאי אבדה היא.
<h2>דף לא:</h2>
איסור ורב ספרא נשתתפו בשום סחורה. אזל רב ספרא ופליג בלא דעתא דאיסור בפני שני עדים. אתו לקמיה דרבא אמר לו לך הבא השלשה שחלקת לפניהם או שנים שיאמרו שלשה היינו וחלק לפנינו או שנים שיאמרו אנו ראינו כי לפני שלשה חלק, ואי לא, תחזיר החלוקה. אמר לו מנא לך הא. ופשט מדתנן אם יש שם בית דין מתנה לפניהם דאלמא אין פוסקין דבר על אדם שלא בפניו אלא בבית דין, א"ל רב ספרא מי דמי, התם מפיק ממונא מבעל אבדה ונותן למוצא [להכי] בעינן ב"ד, אבל הכא כיון דדידי שקלי גלויי מילתא בתרי סגי, דתנן בכתובות פרק אלמנה ניזונת [צ"ז ע"א], מוכרת שלא בבית דין. פירוש אלא בפני שנים. אלמא כיון דדנפשה שקלא (ליתא) [לא] צריכא בי דינא. א"ל אביי ולאו מי איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה ב"ד של מומחין אבל צריכה ב"ד של הדיוטות, התם אוקי, מן הנישואין מוכרת למזונות, מן האירוסין לכתובתה משום איבה.
<h2>דף לב.</h2>
מתניתין, מצאה ברפת וכו'. פירוש היכא דמצא פרה עומדת ברפת בעלמא, פירוש במקום עמידת שוורים, אינו חייב בה משום השב תשיבם, דאיכא למימר בעלה שמה לשם. אבל אם מצאה לבדה מהלכת ברשות הרבים חייב בה, דאין אדם משלח בהמתו לבדה. אמר רבא זה הרפת שאמרו לא הוא רפת משתמר ולא שאינו משתמר אלא בין הבינים. יש אומרים רפת שאמרו אין הפרה העומדת שם בחזקת תועה ולא בחזקת שמורה. אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה, דאי מתעה אמאי אינו חייב בה. ואינה משתמרת מדאיצטריך למיתני אינו חייב, ואי סלקא דעתך משתמרת השתא כי משכח לה לבראי מעייל לה לגוה. ומיפטר. כדאמרינן לעיל [ל"א ע"א] בגנתו וחורבתה. כי אשכחה בגווה מיבעיא, דפטור. אלא שמעינן מינה אינה משתמרת. יש מפרש אינה משתמרת. שאם מצאה בחוץ והחזירה שם לא איפטר. מצאה ברפת. א"ר יצחק, אפילו הרפת עומדת חוץ לתחום העיר, מכלל דברשות הרבים אפילו בתוך תחום העיר [נמי חייב. איכא דמתני אסיפא ברשות הרבים חייב בה א"ר יצחק והוא שעומדת בתוך התחום אבל עומדת חוץ לתחום אינו חייב דהו"ל כמציל מן הנהר דכבר מייאש מרה מנה. מכלל דברפת אפי' עומדת חוץ לתחום] נמי אינו חייב בה. מקצת פירשו והיא עומדת בתוך התחום. כל שכן חוץ לתחום.
<h2>דף לב:</h2>
ת"ר אוהב לפרוק ושונא לטעון וכו'. פירוש היה הולך בדרך וראה אהובו שצריך פריקה ושונאו שצריך טעינה, טוען עם שונאו כדי לכוף את יצרו. ס"א שלא לשבר את לבו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיפא מלכוף את יצרו. פירוש פריקה עדיפא. ודחה אפילו הכי לכוף את יצרו עדיף, דאין דבר שקול כשלום. תו אותיבניה מסיפא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא גוי וכו'. ודחה רבא מי סברת אשונא דקרא קאי, דכתיב חמור שונאך. אשונא דמתניתא קאי. פירוש שונא דאורייתא בפריקה, כדכתיב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו. ושונא דמתניתא בטעינה, כדתניא במתניתא אוהב לפרוק ושונא לטעון. פי' הכי קאמר האי דאמרן שונא לטעון ואוהב לפרוק מצוה לשונא, בשונא ישראל, אבל גוי לא חיישינן לשבר לבו.
<h2>דף לג.</h2>
תו אותיבניה מהא דתניא רובץ ולא רבצן וכו'. פירוש רובץ באונס, ולא שמנהגו בכך תדיר, דכיון שידע אדוניו לא היה לו להטעינו שיטריח בני אדם. ואם הטריח אין נזקקין לו. ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ מה לי רבצן. ודחה הא מני ר' יוסי הגלילי היא וכו'. הכי נמי מסתברא מדקתני תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו וכו'. ואקשינן ליה מי מצית מוקמת לה כר' יוסי הגלילי והא קתני תחת משאו ולא מפורק וכו'. ופריק דר' יוסי הגלילי סבר דטעינה בשכר כרבנן. וכיון דשני רבא כל מה דאקשינן ליה הלכתא כותיה, דרבנן סברי צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי פליג, והילכתא כרבנן. ת"ר. בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ב]. כי תראה יכול אפילו מרחוק וכו'. וכבר פרישנא ריס בסוף פרק מרובה [ב"ק פ"ג ע"א], והוא מאתים וששים ושש אמות ושני שלישי אמה. תנו רבנן מדדה עמו עד פרסה. פירוש מדדה בלשון ישמעאל (ינגר מע אל אבדה) [תרגום: מתנהל עם האבידה]. עד פרסה. אם [לא] יכול ליקחנה כתחלה, כגון שהיתה בורחת ממנו ונוטל שכרו. טפי לא מטרחינן ליה.
אמר רבא כגון רב סחורא דאסברן זומא לסטרון. פירוש כלי ברזל הוא, ובראשו אחד מגרפה להוציא המרק, ובראשו השני מזלג להוציא הבשר. ותנן בכלים פרק הסייף והסכין [פי"ג מ"ב], זומא לסטרא שניטלה כפה טמאה מפני המזלג, ניטל המזלג טמאה מפני הכף. מקצת פירשו, זומא ליסטרון, מסיר הזוהמא לצד אחד. תרגום צד סטר. שמואל קרע מאניה אההוא מרבנן דאסבריה. האי דתנן בתמיד פרק אמר להן הממונה [פ"ג מ"ו], ושני מפתחות, אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. מפורש בירושלמי [פ"ב הי"א] שכן פירש לו, המפתח האחד לא היה יכול לפתוח בו עד שיהיה מוריד ידו עד שחיו ואז היה פותח, והשני מכניס ידו ופותח בו מיד. אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה. פירוש דכיון דמחדדין זה לזה בהלכה נמצא כל אחד רבו של חבירו. ולענין אבידה במקום אביהן אין מחזירין אלא לרבן מובהק, פירוש שרוב חכמתן ממנו.
<h2>דף לד:</h2>
פשיטא לן היכא דאמר המופקד אצלו איני משלם אלא אשבע, וחזר ואמר הריני משלם דאקני ליה כפילא דהא אמר הריני משלם. כי קא מיבעיא לן היכא דאמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי, מי אמרינן מיהדר הדר ביה, ולא קני כפילא, אלא אי אשתכח גנבא שקלי בעלים כפילא. או דילמא במילתה קאי ודחויי הוא דקא מדחה. מפני שהיה מצירו בדמים וקני ליה כפילא. אי נמי היכא דאמר הריני משלם ומת המופקד אצלו ואמרו בניו אין אנו משלמין ונמצא הגנב מאי, מי אמרינן מיהדר קא הדרי בהו, ולא קני כפילא, או דילמא במילתיה דאבוהון קיימי ודחויי הוא דקא דחו. אי נמי היכא דשלמו בני מופקד אצלו בלא שיאמר אביהן הריני משלם מהו מי מצי אמר להו מפקיד כי אקנאי כפילא לאבוכון דעבד לי ניח לנפשאי לדידכו לא או דילמא לא שנא. אי נמי היכא דמת מפקיד ושלם נפקד לבני המפקיד מאי היא, מי מצי אמרי ליה כי אקני לך אבונא כפילא דעבדת ליה נייח לנפשיה, אנן לא. או דילמא לא שנא. אי נמי היכא דמת מפקיד ונפקד ושלמו בני נפקד לבני מפקיד ואחר כן נמצא הגנב מהו, דינם כדין אבותם או לא. אי נמי היכא דנתפשר נפקד ומפקיד, ולקח ממנו מחצה והניח לו מחצה. יש אומ' הא דבעי שילם מחצה, בשואל מיירי, דלא מקניא ליה אמירה, אלא שילם החצי ואמר לו שוב אתן לך החצי. אי נמי דשאל שתי פרות ושילם אחת מהן מאי היא. אי נמי היכא דשאל משותפין ושילם לאחד מהן. חלקו מי קנו ליה כפילא דהא שילם, או דילמא מצי אמר השותף האחר (אני לא שילמתי) [אתה לא שילמת] לידי כלום, ולא קני. אי נמי היכא דשאלו שותפין ושילם אחד מהן חלקו מהו. אי נמי שאל מאשה פנויה ושילם לבעלה אחר שנישאת. אי נמי אשה ששאלה ושילם בעלה מהו, מי אמרינן דמאן דקיבל לא שילם ודשילם לא קיבל, ולא קניא כפילא. או דילמא לא שנא וקניא. וסלקא כולהו בתיקו.
<h2>דף לז.</h2>
אמר לשנים גזלתי אחד מכם וכו' דייקינן מינה דמספיקא מפקינן ממונא, דהא אע"ג דלא ידעינן בהדיא אי גזל כל חד מינייהו אי לא אפילו הכי יהיב לכל חד מינייהו מנה, ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה. ורמינן עלה הא דתני סיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וכו'. הנהו מודה כי לאחד מהן ודאי מאתים והשתא יתן לזה מאתים ולזה מאתים. ודחינן פקדון אגזל קא רמית וכו'. ורמי פקדון אפקדון דרישא כי אמר אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה. והכא קתני השאר יהא מונח עד שיבא אליהו. ושני רבא רישא נעשה כמי שהפקיד לו בשתי כריכות דהו"ל למידק, סיפא נעשה כמי שהפקידו אצלו בכרך אחד, דלא [באו כל] אחד בפני עצמו שידקדק ויחזיר לכל אחד שנתן לו, ואם נתן לאחד של חבירו הוי פושע. וכשבאו אליו שניהם בכרך אחד והפקידוהו אצלו שיש בו לזה מנה ולזה מאתים, ואמרו לו קח זה לאחד ממנו יש בו מאה ולאחד מאתים, אין לו לדקדק, דהעלה על לבו ואמר הואיל וביחד הביאו שותפין הן או חברים, שאין מקפידין אם אתן של זה לזה, דאינן מכחישין. ואמטול הכי לא מחייבינן ליה למידק. ומשום הכי אמר (העשה) [נעשה], דרישא הואיל ואדם אחד היה המפקיד היה לו לדקדק. פי' בספרים כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא דאמר להו אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי. ורמי גזל אגזל דקתני הכא אמר להם גזלתי אחד מכם וכו', דייקינן מינה דמספיקא מפקינן ממונא, והתם ביבמות פ' אשה שהלכה היא ובעלה [קי"ח ע"ב] תנן גזל אחד מחמשה בני אדם וא"י איזה מהן גזל מניח גזילה ביניהן ומסתלק דברי רבי טרפון אלמא לא מפקינן ממונא מספיקא. ומתניתין דהכא ממאי דר' טרפון היא, דקתני עלה בסוף תוספת יבמות [פי"ד ה"ג] מודה ר"ט באומר לשנים גזלתי וכו'. פירוש דאי ר"ע כד לא הודה מחייב השתא לא כ"ש. ופרקינן מתניתין דיבמות דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו, ולא תבעו אדם שמע מינה.
<h2>דף לח.</h2>
מאי טעמא. לא יגע בהן. אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו [יותר] מתשעה קבין של חבירו. פירוש יותר חביב לאדם קב ממה שגדל בשדהו מתשעה קבין שקונה.
<h2>דף לט.</h2>
אין מורידין קטן לנכסי שבוי. פירוש קרוב קטן, דילמא מפסיד להו. ולא קרוב לנכסי קטן. פירוש כגון שני אחים אחד גדול ואחד קטן, אין מורידין גדול לנכסי קטן עד שיגדיל, דחיישינן שמא יחזיק בכל ויאמר בחלקי בא מירושתי, הואיל ואין הקטן בן מחאה. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן. פי' כגון יעקב שמת והניח נכסיו לראובן ובנימין בנו קטן, מת ראובן והניח בנו חנוך גדול, אין מורידין חנוך לנכסי בנימין, דחיישינן שמא יאמר אחר כן אבי ירשן מאביו ואני ירשתים מראובן. אבל אם היו ראובן ובנימין אחים מן האם, דאין ביניהם ירושה, מורידין ראובן לנכסי בנימין שירש מאביו, דלא חיישינן שיאמר מאבי בנימין ירשתים. כל שכן בן ראובן דלא חיישינן ליה משום טענה, דאין להן דרך ירושה עם בנימין כדי שיטענו בשבילה.
<h2>דף לט:</h2>
ואפילו באחי מאבא לא אמרן אלא בשדות. אבל בבתים [לית לן בה]. כיון דאיכא שכנים דידעי, ויש אומרים הואיל ודירתם יחד, לא חיישינן. ואפילו בשדות לא חיישינן אלא דלא עבוד עיטרא. פירוש חלוקה. אבל עבוד עיטרא קלא אית ליה. ודייק רבא מדרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן, דהא לא חיישינן הכא אלא משום טענת ירושה, אבל מי שאינו יכול לטעון טענת ירושה לא חייש לה, דאלמא אין מחזיקין בנכסי קטן. ובראש פרק האשה שנתאלמנה בכתובות גרסינן הלכה, ומודה ר' יהושע [י"ז ע"ב], וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. ואסיקנא דבין אחי מאבא בין אחי מאמא לא שנא ארעאתא ולא שנא בתי לא שנא עבוד עיטרא ולא שנא לא עביד אין מורידין קרוב ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן ולא קטן לנכסי שבוי, ואין מחזיקין בנכסי קטן, וכן הלכה. מקצת פירשו, ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן באחי מאבא, כגון יעקב שנשא לאה והוליד ראובן, ונפטר יעקב, ונשאה חנוך והוליד נפתלי, ונפטרה לאה ונשא חנוך את רחל והוליד ממנה יחצאל, ומת חנוך והיה יחצאל קטן. לא מיבעיא דאין מורידין נפתלי לנכסי יחצאל, כיון דהוה אחיו מן האב אתי לאחזוקי בנכסי וקא טעין יריתנא להו מחנוך אבא. אלא אפילו ראובן דלא הוי קרובו של יחצאל אלא מחמת קרוב מחמת נפתלי, שראובן אחיו של נפתלי מן האם ונפתלי אחיו של יחצאל מן האב. אפילו הכי אין מורידין ראובן לנכסיו, דכיון דלאו מר מחאה הוא האי קטן, (לא) [דילמא] אתי ראובן לאחזוקי בנכסי מחמת נפתלי ואמר דנפתלי אחיו הוי (ויהבינן) [ויהבינהו] ליה במתנה. וסבירא לן דטעות סופר אית בה, דהדה היא מחמת אבא. ואית לן בה פירכ' חדא, דלניתן לי במתנה לא חיישינן, דאם כן אפטרופא מעלמא מצי למימר הכי, וכי חיישינן לטענת ירושה.
ההיא סבתא. לאה. דהוו לה תלת בנתא. דינה מרים וחנה, והיו לה קרקעות. אשתבאי סבתא. ודינה, ומרים ילדה אהרן ומתה. אמר אביי היכי ליעביד לאוקמינהו לניכסי סבתא ביד חנה, שמא כבר מתה הזקנה, והשליש לאהרן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, לוקמינהו לנכסי ביד ינוקא דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי. אמר אביי הלכך יהבינן לחנה פלגא ואידך פלגא מוקמינן ליה אפטרופא. אמר רבא מיגו דמוקמינן אפטרופא [לפלגא] מוקמינן אפטרופא לכל. שמעו דשכיבא סבתא, אמר אביי תילתא דחנה יהבינן לה, תילתא דמרים יהבינן לברה, ותילתא דדינה לא מצינן למיתביה לינוקא, דדילמא חיה היא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי, ולא לחנה דדילמא מתה וחציו לנער ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. הילכך שליש דינה ניתן חציו, שהוא שתות הכל, והוא דנקא, לחנה. והחציו מוקמינן ליה אפטרופא, רבא אמר וכו'.
מרי בר איסק. ירש אביו, בא אליו אח שיצא מעמהם קטן אחר מיתת אביו, ולא הכירו מפני שיצא בלא זקן ובא בזקן. אתא לקמיה דרב חסדא, א"ל זיל אייתי סהדי דאחוה את, א"ל יש לי עדים ופוחדים ממנו לבוא, אמר למרי לך הביאם אתה, א"ל א"כ דפוחדים ממני כי הבאתים יהפכו עדותם, אמר ליה תרתי לא עבדי. לא רצו לבוא עמו, ואחר כך יבואו ולא יעידו. נתקיים שהוא אחיו. א"ל לך חלוק עמו הקרקעות וכל מה שנטעת והשבחת בהן, דתנן במי שמת והניח בנים [ב"ב קמ"ג ע"ב] וכו'.
<h2>דף מ.</h2>
וכן אמר רבא השביחו לאמצע. א"ל אביי מי דמי התם במתניתין. ידעי גדולים כי אחים קטנים יש להם ומחלו להם, הכא לא ידע שיש לו אח דנוחל, הילכך לא יחלוק בשבח. א"ר אמי גדולה מזו אמרו. אפילו אם הנכסים כולן של אחד והשביחן שמין לו כאריס ולא יפסיד שבחו, כל שכן מרי בר איסק דבשלו השביח שלא יפסיד שבחו, אלא נשום אותו ויתן לו אחיו. אמר רב חסדא מי דמי התם. פירוש בשבוי. ברשות בית דין נחית הכא לאו ברשות ב"ד נחית. ועוד שלא כדין ירד לחלק אחיו, שאין מורידין קרוב לנכסי קטן. הילכך מה שהשביח בחלק אחיו יפסידנו. והודה לו ר' אמי.
המפקיד פירות אצל חבירו ועירבן עם פירותיו והיה מסתפק מהן ולא ידע כמה אסתפק, ה"ז יוציא לו חסרונו. כמה הוא חסרון לחטים ולאורז קלוף תשעה חצאי קבין לכור. הכור שלשים סאה והסאה ששה קבין. לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין שלש סאין לכור. הכל לפי המדה. שלוקח בה ונותן בה. ולפי הזמן. שבחורף מתלחלחין הפירות ומוסיפין. תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. א"ר יוחנן בן נורי מה איכפת להן לעכברים אוכלין בין מהרבה בין מקימעא, אינו מוציא לו חסרון אלא לכור אחד בלבד. תניא אמרו לו לר' יוחנן בן נורי הרבה אובדות מהן הרבה מתפזרות מהן. ירושלמי [פ"ג ה"ה], אילין עכבריא רשיעיא כד חמיין פירי סגי קריין לחבריהון ואכלין עמהון. והלכה לכל כור וכור ולכל שנה ושנה. בד"א שעירבן בעה"ב עם פירותיו אבל אם ייחד לו קרן זוית אפילו חסרו כולן (לו) [לא] חייבו בעה"ב אלא אומר הרי שלך לפניך. וכן הלכה. ר' יהודה אומר אם היתה מדה מרובה עשרת כורין לא יוציא לו חסרונן מפני שהן מותירות. תנ"ה כמה מדה מרובה עשרת כורין. תני תנא קמיה דרב נחמן בד"א דיוציא לו חסרון שמדד לו לתוך גרנו וכו'. פירוש מדת הגורן גדולה, מדת הבית מצומצמת. א"ל בטפשני עסקינן. פירוש טפשים הם בני אדם שיתנו במדה גדולה ויקחו במדה קטנה. דילמא בימות הגורן קאמרת. פירוש בימות הקייץ, וה"ק בד"א דיוציא לו חסרון, דלקח בימות הקייץ, אבל נתן המפקיד בקייץ ולקח בחורף אין מוציא לו חסרון, שהפרי רבה בחורף. א"ל אין, הכי קאמינא. אמר רב פפא לאביי א"כ. שהפרי מוסיף בחורף. כד שמילאוהו פירות בקייץ צריך שיבקע בחורף. הוה עובדא ופקע כדא. ואפילו לא פקע לא היתה קושיא, דעל כן לא הוסיפו כי הכלי דחקן.
יוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש. ולא פליגי, באתריה דת"ק חפין החביות שמשימין בהן היין בשעוה, על כן אין הכלי שואב מהן הרבה. ובאתריה דר' יהודה חפין בזפת שואב יותר. אי בעית אימא משום גרגישתא. פירוש (אל תרבה אלדי יצנע מנהא אל דנאן) [תרגום: העפרה שעושים ממנה את החביות]. אותו עפר שעושין ממנו במקום ר' יהודה שואב יותר. במקום רב יהודה היתה החבית מכילה מ"ח כוזין, והיו קונין בעלי החנויות חבית בששה זוזין, ופסק להן רב יהודה שימכרו ששה כוזין בזוז. [מ' ע"ב] אקשינן אמאי פסיק להו הכי, טפי בעי לארווחי, כי הנה אמר שמואל רבו המשתכר בפירות אל ישתכר יותר משתות, ולא נפחית לו משתות, והכא פחות משתות מרויחין, כי כשתוציא ל"ו כוזין בו' זוזין הקרן ישאר י"ב. הוצא מהן שתות המ"ח חסרון, ישאר לו ד' ריוח, והוא צריך שירויח שבעה כוזין פחות שליש. ופרקינן איכא גולפי ושדריא. פירוש מרויחין הקנקנים עם השמרים. ואקשינן א"כ יותר משתות משתכרין, דיותר שוין מכדי פחתו. ופרקינן אותו תוספת שכר טרחו בהעתקה ובמדה ומתבטל ממלאכתו, ודמי הנקב [למי] שנוקב לו הברזא בחבית. יש מפרש דמי ברזניתיה, ששוכר כרוז שיכריז כי פלוני פתח ברזא למכור. יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה וכו'. אם היו קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע. אקשינן אמאי לא יוציא לו בלע, והא אי אפשר דלא בלעי. אמר רב פפא בקנקנים מזופפים שנו. אביי אמר אפילו תימא בשאינן מזופפין כיון דטעון טעון. פירוש מה שבלעו כשהיו חדשים בלעו כבר, השתא לא יבלעו כלום.
<h2>דף מ:</h2>
ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה ה"ז מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה. פירוש, המראה שמן מזוקק לחבירו והתנה עמו עליו והתחיל למוד לו, יקבל ממנו בסוף המדה לוג ומחצה שמרים למאה. אי נמי לקח ממנו מעות שיתן לו שמן מזוקק. אמר אביי אם תימצי לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים בשמן. פירוש שינדנד הכלי ויערב שמריו. היינו טעמא דמקבל. הלוקח השמרים. דאמר ליה. מוכר אילו רציתי מבתחילה הייתי מערבו לך קודם שאמוד כלום השתא נמי קביל. ואקשינן לימא ליה לוקח למוכר אילו עירבת אותו תחילה לא הייתי חושש, כי כמו שהייתי לוקחו ממך כן הייתי מוכרו, אבל עכשיו שכבר מכרתי המזוקק למוכר מדלא עירבת לי בתחלה אחולי אחלת לי. ופרקינן רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה. פירוש לית ליה דמוחל אדם על תנאו. דתנן. בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב]. מכר לו את הצמד וכו' עד רבי יהודה אומר הדמים מודיעין וכו'. דאלמא אין דרך בני אדם למחול במקח וממכר. לדברי חכמים אסור לערב שמרים וכו'. א"ל רב פפא לאביי אדרבה איפכא מסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל דאמר ליה מדלא עירבת לי אחולי אחילת לי לר' יהודה אסור לערב בו והיינו טעמא דמקבל דאמר ליה לערובי לא שרי לי לערובי לך קבולי לא מקבלת זבון וזבין תגרא תיקרי, בתמיה. כלומר אפסיד שלי שאקרא תגר. שמעינן מהא דרבנן פליגי על ר' יהודה והלכה כרבנן.
תנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטין. פירוש השמן העכור הסמוך לשמרים. ואמרינן מאי קאמר אילימא כי היכי דלוקח לא מקבל פקטין. אלא שמן מזוקק. הא הכי נמי מפקיד. אמאי לימא ליה. בעה"ב. פיקטך מאי עביד להו. כלומר אילו היה שמנך לבדו אי אפשר בלא פקטין. אלא כי היכי דמפקיד מקבל פקטין לוקח מקבל פקטים.
המפקיד אצל חבירו חבית. פירוש מלאה יין או שמן וכיוצא בזו, ולא ייחדו לה הבעלים מקום אלא אמרו לבעל (הבית) [החבית] שימה בכל מקום שתחפוץ. וטלטלה ונשברה, וידו עדיין עליה ובה. אם היה אותו טלטול לצרכו, כגון שהיה צריך למקום, חייב באחריותה. ואם היה הטילטול לצורך החבית, כגון שהיה מסירה ממקום רע למקום יפה אי נמי היו הגשמים מנטפין עליה, פטור. ואם אחר שהניחה נשברה ולא היתה בידו, אפילו היה הטילטול לצרכו פטור, דהוי ליה כאילו באותו מקום שמה מתחילה.
<h2>דף מא.</h2>
איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון וכו'. פי' השולח יד בפקדון אע"ג דלא חיסר ממנה כלום חייב באונסיה ובכל אחריותיה. וחד אמר לא מחייב באחריותיה עד דמחסרי.
<h2>דף מב.</h2>
המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו וכו'. פירוש נעל בית לפניהן שלא כראוי, אוקימנא דמשמע להכי הוי פושע, כי צררן והפשילן לאחוריו משל הוא, משום דלא נקטינהו בידיה, דקאמר קרא וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורין יהיו בידך. צריפא דאורבנא, פי' חבילה של עצי ערבה. אותבתינהו בקרטליתא. פירוש סל, ויש מפרש ארגז. [לשון הרי"ף מב"ק צ"ג ע"א] א"ל עניים דפומבדיתא מיקץ קייץ להו לשמור הוא. פירוש, כלומר עניים דפומבדיתא ידועין הן, וכאילו הדבר חלוק ביניהן וכל אחד הפקיד חלקו אצלו. ויש אומר, שרב יוסף חלקו לשם כל אחד מהן, ולא הופקד אצלו שיחלקנו הוא. אבל עניים שצריכין חילוק פטור, דכל ממון של עניים ממון שאין לו תובעין הוא, דקיימא לן אין העני זוכה בפרוטה עד שתבוא לידו, וכיון דעדיין לא זכו לית להו מה לתבוע, ובעל הצדקה נמי משיצאת מידו אסתלק רשותיה מינה.
<h2>דף מב:</h2>
ההוא אפטרופא דיתמי. שקנה להן שור ומסרו לבַק0ר לא היו לו טוחנות ולא שינים במה שיאכל, מת ברעב. אמר רמי בר חמא היכי נידייני דייני האי דינא נימא לאפטרופא שלים אמר אנא לרועה מסרתי אותו. הוא היה לו לעיין. לימא לבקרא שלים. יאמר אני בין השוורים הכנסתיו ושמתי לפניו האוכל ולא הייתי יודע שאין לו שינים. ואקשינן דכיון דבקרא שומר שכר דיתמי [הוא] איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא ליתמי אי לא. ומהדרינן כן הוא, והכא לא היה הפסד ליתומים דאשכחוה למוכר והחזיר להן הדמים. ואמרינן ואלא מאי, כלומר אם כן הוא מה דין לשם, ודאי בעל השור יפסיד כי היה יודע שאין לו שינים ומסרו לרועה. ומהדרינן בספסירא, פירוש לא היה משלו מקודם אלא ספסירא הוא שקונה מזה ומוכר לזה בשוק אחד ואין מתבונן ולא ידע. ואסיקנא משתבע בעל השור דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. פירוש שני שלישי דמיו. ולא משלם דמי שור לרדייה, שאילו ידע והודיעו כן היה שוחטו. יש מפרש סורסיא אדם שקונה מזה ומוכר לזה, ולוקח מזה שמכר ומשלם לאשר קנה ממנו ומרויח בין הבינים, דהוי מעין שליש.
ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה, והיה לנפקד כרי מכשות לעצמו. אמר לסורסיא, שהוא מוכר השכר שלו, לך קח מהכשות שבמקום פלוני והשלך לשכר. הלך הוא ולקח מן המופקד והשליך בשכר. ועכשיו בעל הבית אומר, הסורסיא פשע קח ממנו כי אמרתי לו שיקח משלי והלך הוא ועבר על מצותי. והסורסיא אומר, בעל הבית פשע שלא פירש לי אל תקח מזה. אמר רב עמרם היאך נדין, דאלמא מספקא ליה. ואמרינן מאי ספיקא אם היה שלו קרוב ופקדון רחוק וראהו ששהה ולא הלך אחריו לראות, ודאי ניחא ליה שיקח מהפקדון דהא כיון ששהה ידע בהדיא כי ממנו לקח. ומהדרינן דלא שהה כלום. ואמרינן אפילו הכי מה טענה יש לבעל הבית, ישלם לו שלו, שהנה הועיל השכר שלו. ומהדרינן בשהחמיץ השכר וליכא הועלה. רב אשי אמר אותו כשות שהשליך בשכר ביסי היה. יש מפרש כשות שאינה מתוקנת שעדיין צריכה תיקון וריכוך. ויש מפרש ביסי קוצים, כלומר כשות רעה מלאה קוצים, שלא השביחה השכר כלום, ואפילו הכי ישלם הנפקד דמיה מה שהיתה שוה קודם שישליכנה בשכר.
<h2>דף מג.</h2>
המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין הן לא ישתמש בהן. דעל כן נתנן לו צרורין שלא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו. כל זמן שלא נגע בהן אינו חייב באחריותן. אם מותרין הן ישתמש בהן. דעל כן נתנן לו מותרין שישתמש בהן, הואיל וידוע שהוא שולחני שדרכו להשתמש במעות, והויא לה מעין מלוה. לפיכך אם אבדו. אע"פ שלא נשתמש בהן חייב באחריותן. והיכא דנשתמש בין בצרורין בין במותרין חייב באונסין וכו'. ואקשינן משום דצרורין לא ישתמש בהן. כלומר אם מותר להשתמש במותרין ישתמש בצרורין, וכי לא יוכל להתיר הקשר ולהחזירו. אמר רב אסי אמר רב יהודה בצרורין וחתומין שנו רב מרי אמר בקשר משונה, פירוש שלא יוכל שולחני להחזיר כמוה, וגלי אדעתיה כי לא ירצה להשתמש בהן. איכא דאמרי בעי רב מרי קשר משונה מהו, וסלקא בתיקו. ירושלמי [פ"ג ה"ח] רב הונא אמר, ר' ירמיה בעי, מה צרורין בחותם [או] צרורין שלא בחותם. אין תאמר בחותם, שלא בחותם מותר, אין תאמר שלא בחותם, כל שכן בחותם.
<h2>דף מד.</h2>
הזהב קונה את הכסף וכו' בהדיא תנא לקמן [מ"ה ע"ב] כיצד. מתניתין כסבריה דר' בזקנותיה, דקסבר כספא דחריף ויוכל אדם לקנות בו כל דבר הוי טיבעא, דהבא דלא חריף ואינו יוצא אלא בדברים גדולים הוי פירא. וקני ליה פירא לטיבעא, כדתנן משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו. אבל בילדותיה הוה מתני לבריה הכסף קונה את הזהב, דקסבר דהבא דחשיב הוי טיבעא כספא דלא חשיב הוי פירא, וקני ליה פירא לטיבעא.
<h2>דף מד:</h2>
ואע"ג דאמר רב אשי מתניתין כסברא דילדותיה תניא הכסף קונה את הזהב. ודייק מדקתני הנחושת קונה את הכסף, אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי היינו דקתני הנחושת קונה דאע"ג דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחשא טיבעא הוי אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא דחשיב מיניה הוי טיבעא לגבי נחשא דאיהו חשיב ואיהו חריף, דבכל מקום יכול להוציא הכספים מאיזה מטבע שהן, ומטבעות הנחושת אינן יוצאין חוץ למקומן, מיבעיא. דחינן דאע"ג דמשמע רישא דכספא לגבי דהבא טיבעא הוי, איצטריך לאשמועינן דלגבי נחשא נמי הוי טיבעא, דאי שביק ואזיל הוה אמינא הני פריטי דנחשא באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא אימא טיבעא הוי ולא קני כספא, קא משמע לן דכיון דאיכא דוכתא דלא סגיין בה פירא הוי.
ואתא רב אשי לסיועי גרמיה דאף ר' חייא סבר טיבעא הוי. דרב יזיף דינרי. פירוש דדהב. מברתיה דר' חייא לסוף אייקור דינרי אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל הב לה דינרין טבין ותקלין אי אמרת בשלמא דהבא טיבעא הוי שפיר. דמותר להלות טיבעא בטיבעא ולא חיישינן ליוקריה וזוליה. אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור. פירוש סאה בזול והוקירה, דכיון דגבי סאה הוי ליה רביתא. ודחינן דלעולם קסבר ר' חייא דדהבא פירא הוי, מיהו רב בשעה שהלותה אותו בת ר' חייא הזהובים היו בידו אותן זהובים שהחזיר לה ונעשה כאומר הלויני עד שיבואו בני או עד שאמצא מפתח, כדמפרש בפרק איזהו נשך [ע"ה ע"א].
ואשכחינן נמי האי תנא דאמר דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב נ"מ לפדיון הבן. פירוש דלא מצי למיתן לכהן פחות מארבעה חמישי זהב. אא"ב דהבא טיבעא הוי. על כן שיער התנא כדי פדיון הבן ארבעה חמישי זהב מפני שהוא עיקר. אלא אי אמרת פירא הוי היאך קצב שיתן לעולם דינר ויחזיר לו הכהן חומשו, פעמים ייקר וצריך שיחזיר לו יותר, ופעמים יתזלזל ויצטרך עוד אבי הבן שיוסיף לו על הדינר.
<h2>דף מה:</h2>
איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין. סוגיין דחליפין אית להו מעלה יתירתא על הקנין בדמים, דחליפין לית בהו אונאה ודמים אית בהו אונאה, כדפרשינן לקמן בפיסקין. ועכשיו חד מינייהו אמר מטבע נעשה חליפין, פירוש אם יש לראובן דינרי זהב והתנה עם שמעון שיחליפנו לו בבגד, כיון שקיבל שמעון הדינר נתחייב ראובן שיתן הבגד, דכי אמרינן לא קני כספא במקח וממכר אבל בחליפין קני. וכן הדין אם הקנה אדם לחבירו במטבע, כענין דכתיב שלף איש נעלו וגו', הוי קנין גמור. וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין. דאע"ג דדינר זהב קני הכסף, הני מילי לענין דמים, אבל לחליפין לא, (ל)כל שכן מטבע אחר. אמר רב פפא מאי טעמא דמאן דאמר מטבע אין נעשה חליפין, היינו טעמא דדעת מקבל המטבע על הצורה של מטבע, ובה גמר והקנה, ופעמים דבטלה אותה צורה כגון שנשוף המטבע וכיוצא בזה ומשתכח דלא שקיל מידי.
דאי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה דאמר ליה לישנן בעינא להו. פירוש מארנקי שיש בה כספים חדשים, לא יוכל ליתן לו ממקום אחר, אע"ג דבעי ליתן לו מארנקי ישנה דעדיפי מינייהו לא מצי, דאמר לי[ה] אני רוצה לישנן, כלומר בעינא להו להטמינן בקרקע, ואהכי ניחא לי בחדשים שעדיין לא נתחסרו ביושן. [ויש] שמפרש אותו בתימה, לישנן בעינא להו. כלומר איני רוצה לישנן, אלא להוצאה, וחדש טוב לי.
<h2>דף מז.</h2>
במה קונין. פירוש כדכתיב [רות ד'] שלף איש נעלו וגו'. רב אמר בכליו של קונה. פירוש הקונה יתן קצת סודרו או כליו למוכר ויאמר לו תפוס קנין כי מכרת ממני שדה פלוני, ותופס מוכר, והו"ל מוכר כאילו החליף עמו שדהו או שאר דבר באותו כלי שנתן לו קונה. דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה סודרו כי היכי דליגמר וליקני ליה. ולוי אמר בכליו של מקנה. פירוש המוכר יתן סודרו לקונה ויאמר לו תפוס ותיקנה לי שדי, דבההיא הנאה דעביד קונה למקנה דקביל מיניה גמר ואקנייה. מדקא סלקא דעתא דרב הונא מריסקרתא דכי אמר לוי בכליו של מקנה דאגב דמקנה כליו קני שדהו, קשיא ליה דהוו נכסים שיש להם אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן, בריש קידושין [כ"ז ע"א]. א"ל. אביי. אי הוה לוי. כאן. הוה מפיק לאפך פוססין דנורא. דחשבת לו כגון זו הדעת. מי סברת. דאגב הסודר מקנה השדה, אינו כן בההיא הנאה וכו'. ואוקי הא דרב ולוי כתנאי מהא וזאת לפנים בישראל וגו' גאולה זו מכירה, דכתיב [ויקרא כ"ז] ואם לא יגאל ונמכר וגו'. ומדקיימא מכירה במקום גאולה שמע מינה דגאולה נמי מכירה. ועל התמורה זו חליפין [וכן הוא אומר] לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו'. כבר פרישנא לקמן. לקיים כל דבר. רב כת"ק. ולוי כר' יהודה.
תנא קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה א"ל רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל בפירות. כגון רמון ואגוז וכיוצא בהן לא. דאמר קרא נעלו נעל אין מידי אחרינא לא, רב ששת אמר אפילו בפירות דאמר קרא לקיים כל דבר, כלומר בכל דבר שיתקיים המעשה. ורב נחמן אמר לך ההוא לומר לך כל דבר נקנה במנעל. ורב ששת הא כתיב נעלו, אמר לך רב ששת כי נעל מה נעל מסוים [אף כל] דבר המסוים וכו'. אמר רב שישא בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנא וקנינו ממנו במנא דכשר למקניא ביה. במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירות דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במרוקא. פירוש כלי מאוס של זבל. ויש מפרש מלשון [ויקרא ו'] ומורק ושוטף במים. למקניא ביה לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה למקניא ביה ולא לאקנויי ביה, רב פפא אמר לאפוקי מטבע. פירוש כן משמע, בו ולא באחר. רב זביד אמר למעוטי איסורי הנאה, איכא דאמרי ביה רב פפא אמר למעוטי מטבע דכשר למעוטי איסורי הנאה אבל מוריקא לא איצטריך. מקצת פירשו מרוקא. גרעיני תמרה, שעושין מהן שמושכין החוטין בסדק שלה להשוותן ולהחליקן, ואהכי לא כשר למקניא ביה דבעינן כלי עשוי בידי אדם והאי בידי שמים הוא. אבל מרוקא לא איצטריך. דלא מידי הוא ולא חשיב.
<h2>דף מז:</h2>
כיצד הזהב קונה את הכסף א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות. אם גופו קונה דכתיב [ויקרא כ"ה] מכסף מקנתו וכתיב [דברים ט"ו] כי ימכר לך אחיך העברי וגו', ומפרש בראש קידושין [י"ד ע"ב], ממונו לא כל שכן. מפני מה אמרו משיכה קונה ואין כסף קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה. ואקשינן סוף סוף לא מפסיד בעל הכסף כלום דמצי אמרי ליה אם נשרפו ששרפם ישלם, דכתיב [שמות כ"ב] שלם ישלם המבעיר וגו'. אלא גזירה שמא תפול לו דליקה באונס. [מ"ט ע"ב] ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר. פירוש כגון שהיו חיטי מוכר בעליית לוקח שהוא דר בה, כגון שהשכיר מקום לחיטים ומכרן אחר כן ממנו, כיון שקיבל המוכר כספו אע"ג דלא משך הלוקח קנה ואינו יכול לחזור בו.
<h2>דף מח:</h2>
אמר אביי מידע מודעינן ליה. לחזור בו ונאמר לו, כך אמרו חכמים. מילט לא לייטינן ליה. וכו'. איתמר רב אמר עירבון כנגדו הוא קונה. פירוש לחיובי עליה מי שפרע. והיכא דיהיב ליה כנגד עירבונו לא מיחייב במי שפרע. ורב יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. פירוש דקנה אדם איפת חטים בארבעה כספים ונתן לו מדמיה כסף אחד עירבון הן פחות הן יותר קנה האיפה לחייבו מי שפרע. איתמר רב אמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. פירוש האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו, הני מילי במתנה מרובה דלא סמכה דעתיה. אבל מתנה מועטת דסמכה דעתיה אינו רשאי לחזור בו, ואם חזר בו הרי הוא [מ]מחוסרי אמנה.
<h2>דף מט:</h2>
האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע וכו'. פי' ארבעה מעין. פירוש כל מידי דלא בטיל מקח אלא קיים ומחזיר לו כדי אונאה קרי אונאה. וכמה האונאה שיתחייב להחזיר לו, אם מכר ממנו חפץ שוה עשרים בארבע ועשרים, דהיינו שתות למעות, אי נמי מכר לו בשמונה ועשרים שוה ארבעה ועשרים, דהיינו שתות למקח. עד מתי מותר להחזיר. הלוקח, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם שהה עד לאחר זה השיעור אין לו על המוכר אונאה. איתמר רב כהנא אמר שתות מקח שנינו. פירוש ולא שתות מעות. דכיון דבתר מקח אזלינן. פירוש ושתות מקח הוא, אונאה הויא וכו'. אי שוי שבעה בשתא. פירוש דשתות מעות ולא שתות מקח הוא. שוי חמשה בשיתא בטול מקח. פירוש דחומש המקח [הוא], וכל יתר משתות בטל המקח. שוי שבעה בשיתא מחילה הוי. פירוש דשביע המקח הוא, וכל פחות משתות מחילה הויא. כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא (דאיכא) [דליכא שתות] משני צדדין. פירוש במקחו ובמעות. הא כיצד, מכר לו שוה שבע בשמונה או שמונה בשבע הוי מחילה, שהרי אינו לא שתות המקח ולא שתות המעות אלא פחות משתות לזה ולזה. הילכך הוי מחילה. אי נמי שמכר לו חמש בארבע או שוה ארבע בחמש, דיתר משתות המקח והמעות הוא, והוא דהוי בטול מקח. אבל מכר לו שוה שש בחמש אי נמי שוה שבע בשש, דהיינו שתות מעות ולא שתות מקח, או שוה שש בשבע דהיינו שתות מקח ולא שתות מעות, אונאה הויא.
<h2>דף נא.</h2>
אמר רב פפא הא דתנן הדיוט בשמוכר צדרייתא. פירוש (מלאחף גדד או שקאק) [תרגום: מטפחות ראש חדשות או יריעות בד], דעשויין לימכר. ולא יקירי בעיניה דהא אישתמיש בהו. פירוש בספרים אבל מאני תשמישתיה דיקירין עליה לא מזבין להו אלא בדמי יקירי. ר' יהודה אומר תגר אין לו אונאה. פירוש אם הונה אותו אדם במקח שלקח ממנו, כגון שמכר התגר שוה ששה בחמשה, אין לו אונאה. ומתמהינן משום דהוא תגר אין לו אונאה. ומהדרינן אמר רב בתגר ספסר שנו. פירוש דזבין מהכא ומזבין להכא. פירוש בספרים מאי טעמא מידע ידע זביניה וכמה שוה ואחולי אחיל גביה והוא דזבניה הכי משום דאיתרמי ליה זבינתא אחריתי.
<h2>דף נא:</h2>
עד כמה תהא סלע חסירה ולא יהא בה אונאה וכו'. בנין הלכה זו עומד על ההיא דתניא בתוספת בבא בתרא דנזיקין [ב"ב ספ"ה], ואתיא דרך גררא בתחילת קידושין [י"ב ע"א], הילכתא בית הלל אומר בפרוטה ובשוה פרוטה, פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי, איסר אחד מכ"ד לדינר, דינר שש מעה כסף, מעה שני פונדיונין, פונדיון שני איסרין, איסר שני מסימסין, מסימס שני קונטריקין, קונטרק שתי פרוטות. וסלע הוא ארבעה דינרין. ושקל הוא חצי סלע, דהיינו שני דינרין. והיה מנהגם להוציא אלו המטבעות בלא משקל. והכי קאמר כמה תהיה הסלע חסרה ויהא מותר להוציאה בשם סלע ולא (יעמוד) [יעבור] על איסור לא תונו. ר"מ אומר ארבעה איסרות איסר לכל דינר, דהיינו אחד מכ"ד חלק. אם פחתה זה השיעור אסור לו להוציאה בשם סלע. ואם היתה פחתה פחות מכן מותר להוציאה בשם סלע. ר' יהודה אומר אם חסרה הסלע ד' פונדיונין, דאתי פונדיון לכל דינר דהיינו אחד מי"ב, אסור לו להוציאה. ואם היה הפחת פחות מיכן מותר. ר"ש אומר אם חסר הסלע ח' פונדיונין, דאתי פונדיונין לדינר דהיינו שתות, אז אסור לו להוציאה. והיכא דהוציאה חוזרת אליו. ואם היה פחתה פחות משתות מותר להוציאה ואינה חוזרת אליו.
<h2>דף נב.</h2>
עד מתי מותר להחזיר. זה הסלע שפוחת מארבעה איסרים. בכרכים. דאיכא שולחני. עד כדי שיראה לשולחני. בכפרים. דליכא [שולחני] עד ערבי שבתות. שכן דרך השוק להיות בעיירות מערב שבת לערב שבת. ואם היה מי שנתנה חסיד. שעושה לפנים משורת הדין, כיון שמכיר מטבעו מחליפו לו אפילו [לאחר שנים עשר ח]דש. ואם לא רצה אותו חסיד להחליפה לו אין למקבלה עליו אלא תרעומת. ואע"ג דאמר [שאסור] להוציאה מחלל עליה מעשר שני, שאין מקפיד על אותו חסרון אלא נפש רעה. ומשום [אנשים רעים] ומקפידין נאסר הוצאתה, שמא ילך בה אדם עני לקנות כדי חייו ולא סגיא ליה. [ויש מפרש] הא דתנן ונותנה למעשר שני, בההיא דלא פחתה ארבעה איסרות, דאמרינן בברייתא מוכרה בשוויה. אבל דפחתה ארבעה איסרין דאסור להוציאה [לא]. דיקא נמי דקאמר חזקיה אע"פ דכשבא לפורטה פורטה בשוויה. והא דפלגי רבנן שיעורי סלע בין כרכים [לכפרים] ולא פלגי שיעורי טלית, משום דטלית כל איניש קים ליה בגוה כרבא וכו'. ומדאמרינן שאינה אלא נפש רעה, דייק רב פפא דאם מקשה אדם עצמו הרבה בזוזים ומדקדק ויחזיר דבר שיכול להוציאה, נפש רעה מיקרי.
ורמינן עלה הא דתניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ג ה"י] עד כמה תהא הסלע חסרה ויש בה אונאה, אמר רב פפא לא קשיא טעמן ועיקרן שוה אלא שהלשון נתחלק תנא דידן קא חשיב ממטה למעלה, והכי קא חשיב איסור בסלע אינו אונאה שנים אינו שלשה [אינו] עד ארבעה אינו. הא ארבעה הוי אונאה. ותנא ברא חשיב מלמעלה למטה. שמונה איסרין בסלע אונאה שבעה אונאה ששה אונאה חמשה אונאה. עד ארבעה הוי אונאה. תנא דידן דאתי מצד שלישי אותו ראש דארבעה הסמוך לשלשה לא הוי ליה אונאה. הראש השני של רביעי הסמוך לחמשה דהיינו תשלום ארבעה הוי אונאה. תנא ברא דאתי מצד חמש, אותו ראש הרביעי הסמוך לחמישי הוי אונאה. הראש השני של רביעי הסמוך לשלישי לא הוי [אונאה]. [מ]שכחת טעמייהו תרוייהו חד טעמא. וכוותה בס"פ הכונס לדיר [ב"ק ס"א ע"א] הלכת עברה גדר.
אקשינן מאי שנא בהונאת סלע דפליגי. ר"מ ור' יהודה ור"ש. ובאונאת טלית לא פליגי. אלא תנן סתמא [מ"ט ע"ב] האונאה ארבעה כסף וכו'. ומשום הכי נקט טלית, דעלה קא סגי מעיקר מסכתין דתנן [ב' ע"א] שנים אוחזין בטלית. אמר רבא מאן תנא טלית רבי שמעון היא. כלומר כן נמי פליגי בטלית. ומתניתין יחידאה היא. אביי אמר לעולם בטלית לא פליגי, דקסברי ר"מ ורבי יהודה דבטלית שרוצה להתנאות בו ולא יוכל שלא יקנו. מחיל איניש עד שתות דאמרי אינשי עשוק לכריסיך ושדי לגביך. כלומר כשתבוא לקנות בגד לכסות גבך אע"ג שיבוא בו עושק קחנו, דיותר שוה התנאותך בו. וכשתקנה שום מאכל הזהר בך ולא תקנה אלא בשוה, ואין צורך מהמשל הנה אלא עשיק לכריסיך בלבד, אבל סלע שאינו צורך התנאות בו אלא להוצאה רוצה אותו, וכל הלוקחו ממנו יקפיד עליה, כיון דלא סגי ליה לא מחיל כולי האי אלא כל חד וחד כי שיעוריה. והדרינן לתרוצי ברייתא גופה, עד כמה תהא הסלע וכו' עד לדינר שני פונדיונות יותר על כן. פירוש אם פחתה יותר מאלו השיעורין לכל חד כשיעוריה, מוכרה בשויה. עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה. פירוש למוכרה בשוויה. בסלע עד שקל. דהיינו חציו. פירוש אם היה מטבע סלע ופחת עד חציו ועמד על משקל שקל מותר להוציאה בשוויה, ולא מפסדינן ליה דיליה, דליגזור שמא לוקחה יתננה לאחר בשום סלע ברמאות. דכיון דמילתא דשכיחא היא סלע חסר כדי חציו לא גזרי ביה רבנן. אבל אם פחת יותר מחציו גזרי בה הם הכי נמי בדינר רביע שקל, דהיינו חצי הדינר. מקצת פירשו, עד כמה תהא סלע חסרה ויהא רשאי לקיימה. ולמוכרה בשוויה. בסלע עד שקל. אם היתה טבועה לכתחילה במטבע סלע ופחתה מעט מעט יוכל [לקיימה] עד שתפחות ותעמוד על שקל, דלא חיישינן שמא ירמה בה אחרים ויתננה לשום סלע. דכיון דטביעות סלע גדולה היא ורחבה ועכשיו נראית קטנה מכירין אותה ויודעין שאין בה סלע ולוקחין אותה בשוויה. אבל אם פחתה עד שעמדה על פחות משקל אסורה, דכיון דמטבע שקל קטנה, וזו כיון שבאת מסלע דרוחבה יותר מטביעות שקל, וסבורין שיהא בה שקל ונוטלין אותה. תו הדר תנא וסתים כר"מ דאי פחת הסלע אינו [אלא איסר] לדינר אסור להוציאה. ואותה שפחתה יותר מחציה לא ימכרנה לא לתגר ולא יתננה להרג פי' (קתאל) [תרגום: רוצח] ולא לחרם. פירוש (סלאב) [תרגום: לסטים]. מפני שמרמין בה אחרים. אבל נוקבה וכו' או יתוך. פירוש... או יקוץ. פירוש (יקרץ) [תרגום: יכתת]. גרוטותיו. פירוש מטבעות וכלי כסף וזהב או נחושת שבורין.
<h2>דף נה.</h2>
אקשינן אמאי הדר ותני האונאה ארבעה כסף הא קתני לה ברישא האונאה ארבעה כסף מארבעה ועשרים וכו'. ופרקינן הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה איצטריכא. ואגב הני תנא הך. ואקשינן דאפילו הכי אמאי איצטריכי למיתני, דהא קתני בשבועות שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וה[הודאה שוה פרוטה]. והתם במתניתין מפרש כיצד וכו'. ובגמרא מפרש טעמא דשתי [כסף, משום ש]נאמר כסף או כלים, מה כלים שנים אף כסף שנים. ואיתא בקידושין פרק [קמא] בהלכתא בכסף בית שמאי אומרים בדינר. ופרקינן סיפא איצטריכא ליה דקתני חמש פרוטות הן. אגב דבעי למימני כל הפרוטות לא היה אפשר שלא יזכיר ההודאה. [ואגב הו]דאה אדכר הטענה, ואגב שתי הכסף אדכר ארבעה [כסף]. יש מפרש הכי סיפא איצטריכא ליה. פירוש כל מה ששנה ר' במשנה כן קבל אותן מרבותיו, והואיל והוצרך [מקצת] משנה, גררה כולה.
אמר מר חמש פרוטות הן וכו' ליתני נמי האונאה בפרוטה. פירוש [אם] מכר אדם לחבירו שוה חמש פרוטות בשש מחזיר לו פרוטה, אבל אם מכר [לו] שתי פרוטות וחצי בשלשה אין מחזיר לו כלום. אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. [פירוש] כל מה שיהא בפחות מאיסר אין בו אונאה.
<h2>דף נח.</h2>
ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה. פירוש כגון שהפריש חטאתו ואשמו והוממו, דבעי למוכרן ולהביא אחרים בדמיהן, אם נתאנה בהן חוזרת אונאה בהן. תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא קדשים שחייב באחריותן חייב. פירוש אם גזלן אדם חייב לישבע עליהן, שאני קורא בהן בי"י וכחש, דמשמע דכי כחש בשל גבוה חייב שבועה ואם חזר והודה חייב קרבן. ושאינו חייב באחריותן פטור. שאני קורא בהן בעמיתו וכחש אבל בדגבוה לא. אמר ליה כלפי לייא איפכא מסתברא. פירוש קדשים שאינו חייב באחריותן חייב שאני קורא בהן בעמיתו וכחש, דבאחריות עמיתו הן, דכי אמר איפכא מסתברא אחדא. אמר ליה איסמי פטור, ואשנה הכי, קדשים שחייב באחריותן חייב, שאני קורא בהן וכחש. אמר ליה לאו הכי קאמר קדשים שחייב באחריותן חייב דאיתרבו מבי"י וכחש. כלומר אע"פ שהן קדשים והן לי"י חייב שנאמר בי"י וכחש. ושאינו חייב באחריותן פטור דאימעוט מבעמיתו וכחש. פירוש קרא משמע הכי ומשמע הכי, אי סמכת כחש לשם שמעת מינה דחייב על הקדשים, [ואי ס]מכתיה לעמיתו שמעת מינה דפטור על דבר דשייך ביה גבוה. הילכך קדשים שחייב באחריותן כיון דשייך בהו הדיוט מפקינן בהו י"י וכחש. ושאין חייב באחריות דלא שייך בהו עמיתו מפקינן להו מוכחש בעמיתו.
<h2>דף נח:</h2>
רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה וכו'. תניא. בתוספתא (בסוף) בבא מציעא דנזיקין. רבי יהודה אומר המוכר ספר [ובהמה וכו']. אמרו לו והלא הכל אדם רוצה לזווגן זה עם זה. ור' יהודה אמר לך הני חשיבי ומוס... בזיווג, שאר מידי לא. ועד כמה. הוא שאין בהן אונאה. אמר אמימר עד כדי דמיהן. עד כפליים בדמיהן כגון שקנה שוה מאה במאתים. ר' יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחסיטוס במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש. ירושלמי [פ"ג ה"י], ר' יהודה בן בתירא אומר אף סוס וסייף ותריס במלחמה וכו', דאלמא חסיטוס תריס הוא. והילכתא כר' יהודה, דהא מפרשי טעמיה. וכדר' יהודה בן בתירא נמי עד כדי דמיהן.
ת"ר. בסיפרא פרשת בהר סיני. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך וגו' באונאת דברים הכתוב מדבר וכו' עד רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי דבר מסור ללב הוא וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. פירוש כשתולה עיניו במקח חושב בעל מקח שלוקחו, וכיון שאין לו דמים אינו לוקחו, ומצטער בעל המקח, שהרי מסר הדבר ללבו, וכל דבר המסור לצער הלב נאמר בו ויראת מאלקיך. דהא כל אותן דברים דבן גרים וכיוצא בהן אין בהן אלא צער הלב, דדבריו אין בהם שום חובה, דאלמא בתר צער הלב אזלינן. א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים וכו'. פירוש דאזיל סומקא ואתי חיורא כי על כן נקרא ביוש הלבנת פנים כי כשמביישין אדם ישתנה זיוו ויסור נוגה פניו. וכן עושה ההורג, שכיון שהורגו משנה דמותו. ואפילו כנוי, שאדם רגיל בו, כיון דאית ביה גנאי הקפדה, אסיר לאדכורי ביה.
<h2>דף נט.</h2>
ונוח לו לאדם שימסור עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חבירו ברבים. שהנה תמר היתה מוצאת לשריפה ולא רצת להלבין פני יהודה ברבים אלא שלחה לו בסוד. ויש מפרש [שבועות ל"ח ע"ב] מוצאת מלשון [קידושין י"א ע"ב] ויצת אש. פירוש אנך. מלשון אונאה. פירוש פרגוד, מחיצה שבין השכינה לצבא עליונים.
<h2>דף נט:</h2>
אחד המאנה את הגר ואחד הלוחצו עובר בשלשה לאוין. המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין. פירוש וגר לא תונה, וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו, ולא תונו איש את עמיתו דגר בכלל. והלוחצו עובר בשלשה לאוין. פירוש וגר לא תלחץ, ולא תלחצנו, ולא תהיה לו כנושה דהיינו לחץ.
<h2>דף ס.</h2>
אין מערבין פירות בפירות וכו'. כללא דמילתא מה שהתנה עמו צריך שלא לשנות בו. באמת ביין התירו לערב קשה ברך מפני שמשביחו. א"ר אלעזר כ"מ שפירשו במשנה באמת אין צריך לפרש בתלמוד ולומר הילכתא כי הא מתניתא אלא ודאי הלכה היא. ומהא קיימא לן דכל היכא דתנינן באמת הלכה פסוקה היא. אמר רב נחמן ובין הגיתות שנו. כלומר הא דתנן ביין התירו הני מילי בין הגיתות, כשהוא תירוש. אבל יין חזק ביין חזק כשיתערבו יפסדו שניהן. אמר רב פפא והאידנא דקא מערבי בני אדם יין ביין על כן עושין כן דידעי הלוקחין וקא מחלי. רב אחא בריה דרב איקא אמר מתניתין רב אחא היא דתניא ר' אחא מתיר. פירוש לערב פרי בפרי. בדבר הנטעם. פירוש בדבר הטועם ואחר כך לוקח, דמה שטעם הוא שקנה. אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו. קס"ד דהכי [קאמר] אבל מערב לו שמרי יין שיקח. ואקשינן דהא אמרת רישא אין מערבין שמרי יין ביין, היכי הדר ותני אבל נותן לו את שמריו, פירש בספרים וכי תימא מאי אבל נותן לו את שמריו דמודע ליה והא מדקתני סיפא לא ימכרנו בחנות אא"כ הודיעו ולא לתגר אע"פ שהודיעו מכלל דרישא אע"ג [דלא] (ד)מודע להו. ויש מפרש אין מערבין שמרי יין ביין אחר, אבל נותן לו כל יין במה שיש לו משמרים. ואקשינן דהא אמרת רישא אין מערבין פירות בפירות, ולא התרת יין ביין אלא בדרך המשביח, וזה מקלקל הוא, ומאי איצטריך תו למיתנייה.
אמר רב יהודה ה"ק אין מערבין שמרים של אמש בשל יום. פירוש אם מכר לו בליל ראשון חבית ולקח משמריה הראוי לו, כדמפרש בפרק המפקיד [תוספתא פ"ג הי"ג] הלכתא יוציא לו שתות ליין, ובא יום ראשון ולקח חבית אחרת, לא יתן לו בראוי לו משמרים אותו שארית של אמש, אלא מכל חבית יטול הראוי לו משמריה. דדרך השמרים כשיעמדו בלא יין יפסדו. ולא אם לקח שמרי יין צלול מחבית אחת ולקח היום חבית אחרת לא יאמר לו קח שמרים בשביל השתים מזו האחת. ויש אומרין אם לא נתן לו כל פעם שלקח הוא שמריו סמכה דעת הלוקח דמחל לו. אבל נותן שמריו של יום בשל יום ושל אמש בשל אמש. תניא השופה יין לחמרים [ירושלמי פ"ד ה"ו] ה"ז לא יערב. פירוש בלשון ישמעאל (אלדי יורד עליהם דאים) [תרגום: המספק להם תמיד]. הכי תניא בתוספתא בבא מציעא דנזיקין היה שופה יין לחמריו נותן להם שמרי אותו יין אבל לא שמרי יין אחר, אף כשאמרו נותן לו שמריו נותן לו של היום היום ושל מחר מחר. הכי תניא בתוספת ב"מ דנזיקין. מקום שנהגו להטיל מים למחצה לשליש ולרביע יטיל, ואין משנין ממנהג המדינה. אמר רב ובין הגיתות שנו. פירוש מקום שנהגו להטיל מים ביין מותר לחנוני כשיש לו יין בלא מים להטיל [מים], דכל אדם סמכה דעתו על המנהג ויודע כי מים בו, [ו]אמר רב הני מילי בשהמנהג להטיל מים ביין בין הגיתות יטיל נמי הוא בין הגיתות, אבל אחר שיתחזק היין לא יטיל בו מים מפני שמפסידו.
התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת. פירוש מגורה מלשון נהרסו מגורות. מחמש גיתות ונותן לתוך פיטוס אחד. פירוש חבית גדולה. ובלבד שלא יתכוין לערב. רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילן לבוא אצלו. ומבטל סחורות אחרים. וחכמים מתירין. דיכול לומר לחביריו אני אחלק אגוזים חלקו אתם שיסקי. יש מפרש שקדים, ויבואו אליכם יותר. ויש מפרש שלא ירגיל התינוקות לגנוב לאביהם ולהביא לו. והא דאמר אנא מפלגנא לענין לא יפחות את השער שלא יזיק התגרים. וחכמים אומרים זכור לטוב. ולא יבור הפסולת מן הגריסין דברי אבא שאול. פירוש שלא יבואו כל בני אדם אליו. פירוש גריסין בלשון ישמעאל ביסאר. וחכמים מתירין.
<h2>דף ס:</h2>
מאן חכמים ר' אחא היא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנראה. כלומר מי הן חכמים של כל זו המשנה, ר' אחא היא שהתיר לשנות אדם מחביריו בדבר הנראה, דהא יכולין הן לעשות כמוהו, אבל שיכניס הפסד על חביריו בדבר שבסתר לא. ומודים שלא יבור. הפסולת העליון מעל פי המגורה ויניח התחתון, שאינו אלא כגונב את העין. אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה וכו' ת"ר. בתוספת בבא מציעא דנזיקין. אין משרבטין את הבהמה. פירוש משרבטין, מאכילין אותה מייא דחיזרא, כדי שתתנפח ותיראה שמינה. יש מפרש מיא דחיזרא מים שהמחה בהם את הסובין [תו"כ פ' ראה פ"ד פיסקא א']. אין מנפחין בקרביים. שיראו שמינים. ואין שורין את הבשר במים. שיכביד. פירוש מזקפתא, שזוקפין שער הבהמה שתתראה שמינה. שמואל שרא למירמא תומי בסרבלא. יש מפרשין בלשון ישמעאל (מן מעני אלתג'ריה ואלנשא) [תרגום: מענין המתיחה וההגדלה]. פירוש כסכוסי קירמי, (תמעיך תיאב אל כ'אץ ותליינאה) [תרגום: שפשוף בגדים החשובים וריכוכם]. לצלומי גירי, פירוש לצייר חיצים. צלומי דיקולי, פירוש לצייר סלי נצרים של ערבה. ואקשינן להו דאנן תנן אין מפרכסין הכלים. ומפרקינן מתניתין בעתיקי שעושין אותן כחדשים ומטעין בני אדם. כי קא שרו אינהו הני עובדי בחדתי דדרכן הוא. פירכוס אדם מאי הוא כי הא דההוא גברא סבא וכו'.
איזהו נשך ואיזהו תרבית. איזהו נשך דכתיב [ויקרא כ"ה] את כספך לא תתן לו בנשך. המלוה סלע בחמשה דינרין וסאתים חטים בשלש אסור מפני שהוא נושך. פירוש נשך לשון פחיתה וחסרון, מלשון נשיכה בשינים. ותרבית לשון תוספת. וכן הוא, כי כשהלוהו סלע שהוא ארבעה דינרין בחמשה, הנה נשכו והפחיתו דינר שלוקח ממנו מה שלא נתן לו, והרבה ממונו בתוספת אותו דינר שלוקח, כי הנה לא היה שלו.
דייקינן בגמרא מדפתח תנא בנשך דאורייתא, דהיינו רבית קצוצה ושביק, לסיומי בתרבית דאורייתא, וקא סיים בתרבית דרבנן בלקח חטים דהיינו אבק רבית. דאלמא נשך ותרבית דאורייתא חדא מילתא היא. ואי אפשר לזה בלא זה. וכששנה נשך היינו נשך ותרבית. דאילו היו שני דברים, מכדי נשך ותרבית בחד קרא כתיבי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אמאי קא מפרש חד ושביק חד, אלא שמע מינה דקסבר תנא דחדא מילתא נינהו. ואקשינן היכי מצית למימר חדא מילתא נינהו, והא מדפלגינהו קרא וכתבינהו תרוייהו דכתיב את כספך וכו' שמע מינה תרתי מילי נינהו ואפשר לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך.
ואתמהינן ותיסברא. דאפשר לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך, כלומר שפחת זה הוסיף עצמו וכשהוסיף עצמו פחת זה. נשך בלא תרבית היכי דמי דאוזיף מאה פריטי במאה ועשרים. ובשעת הלואה היו המאה שוין דינקא, דהיינו שתות דינר. ובשעת הפירעון הוזלו והיו המאה ועשרים שוין דינקא. נשך איכא, שהנה לוקח ממנו עשרים שלא נתן לו. והיינו דגרסינן דקא מנכיס ליה וקא שקיל מיניה מידי. כלומר אע"ג דבעיקר כן שוין המאה ועשרים השתא מה שהיו שוין המאה כשהלוה, אפילו הכי בחשבון הפרוטות ניכוי הוא. תרבית ליכא. דלא הרויח המלוה כלום. דינקא אוזפיה דינקא הוא דשקיל מיניה. סוף סוף מאי, אי בתר מעיקרא אזלת נשך איכא תרבית איכא. פירוש אי בתר מה שהיו שוין הפרוטות בשעת הלואה אזלת, כלומר שתרצה לחשבם בסוף כשהיו שוין מעיקרא הרי נשך, שעשרים נותן לזה מממונו וחסרים לו, והוי תרבית דמלוה לוקח עשרים שלא נתן. אי בתר ששוין השתא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית, דשוה דינקא היו המאה ושוה דינקא הן המאה ועשרים. הילכך לא משכחת נשך בלא תרבית כלל.
ותו תרבית בלא נשך היכי דמי, דאוזפיה מאה פרוטות בשעה שהיו שוין שתות דינר, ופרע מאה בשעה שהיו שוין חומש דינר. רבית איכא דהא אוזיף שוה דינקא ושקיל שוה חומשא נשך ליכא מאה שקיל מאה יהיב. סוף סוף נמי אי בתר שוה פרוטות מעיקרא אזלת. כלומר שתרצה עכשיו בשעת פריעה לחשבם מאה בדינקא. לא נשך איכא ולא תרבית. אם תרצה לחשבם מאה בחומשא כששוין בסוף נשך איכא ותרבית איכא. הילכך לא משכחת נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, דחדא מילתא נינהו. מהא שמעת האי. ומשום הכי לא איצטריך תנא לפרושיה, וקיימא קושיא קמייתא דאמאי פלגינהו קרא וכתב תרי. ופרקה רבא ואמר אי את מוצא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. פירוש המלוה עבר על שני לאוין, חד דהרבה לעצמו, וחד דהמעיט לחבירו. ולוה נמי עבר בשני לאוין חד שחיסר עצמו וחד שהוסיף חבירו.
ת"ר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא כו' אין לי אלא. אם הלוה ארבעה דינרין בחמשה עבר על לאו דנשך. ואם הלוה סאתים בשלש עבר על לאו דמרבית. כלומר בכסף עבר על איסור שפחת הלוה, ואין איסור במה שלקח יותר. ובאוכל עבר על איסור במה שלקח יותר, ואין איסור במה שפחת הלוה, דכן משמע קרא, דהא איסור האמור בכסף בנשך, והאיסור האמור באוכל בתרבית. נשך באוכל מינן כלומר מנין שעבר נמי באוכל על לאו דנשך. תלמוד לומר נשך אוכל. הנה מצינו באוכל נמי איסור נשך. רבית בכסף מנין. כלומר מנין שבכסף נמי איסור רבית. תלמוד לומר נשך כסף אם אינו ענין, לעבור על איסור נשך בכסף שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך. כלומר בנוי הוא על לא תתן לו בנשך, דאלמא כל נשך סתם בכסף מיירי. הילכך לא תשיך דכתיב סתם בכסף מיירי.
<h2>דף סא:</h2>
במדה זו מדידת קרקע. שאם חלקו שני אחים או שני שותפין קרקע. לא ימוד לאחד בימות החמה. כשהקרקע מתבקעת ומתרויחה. ולאחר בימות הגשמים. שמדבקין הרגבים ומתקווצין. ויש מפרש בימות החמה שהחבל של מדה יבש מקווץ, בימות הגשמים שהחבל של מדה מלחלח ומתפשט, שנמצאת המדה בימות הגשמים מוספת. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח ובמשורה שלא ירתיח. פירוש כשמודד השמן או היין לא יערה בכח במדה, מפני שנעשו המשקין כמרתיחין, ותתראה עכשיו המדה מלאה, ולאחר שינוחו המשקין פוחתת המדה. קל וחומר ומה משורה שהיא אחד מל"ו בלוג, ספר אחד ל"ו בלוג, הקפידה תורה. שלא יעויל בו, אע"פ שהוא מעט ועיוולו כלא חשיב. קל וחומר להין. שהוא י"ב לוג וכו'. אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית. דכתיב [ויקרא כ"ה] את כספך לא תתן לו בנשך וגו' אני י"י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. יציאת מצרים במשקלות. דכתיב [ויקרא י"ט] לא תעשו עול וגו' מאזני צדק וגו' עד אני י"י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וגו'. יציאת מצרים בציצית. דכתיב [במדבר ט"ו] ועשו להם ציצית וגו' עד אני י"י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפת בכור. והרגתיו, דכתיב [שמות י"ב] וי"י הכה כל בכור וגו'. בין טיפה שאינה של בכור. והחייתיו. אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותם לישראל ברבית. כלומר אע"פ שאין בני אדם מרגישין בהן ולא מבחינין אותם, אני שאני גלי עמיקתא ומסתרתא אפרע ממנו. קלא אילן. פירוש בלשון ישמעאל (ניל) [תרגום: צבע כעין כחול].
איזו היא תרבית המרבה בפירות. אקשינן אטו האי דאמרינן עד השתא. כלומר אותה ששנינו המלוה סלע בחמשה דינרין וכו'. לאו רבית הוא. בתימה. ודאי רבית הוא, ואמאי קתני איזהו רבית דמשמע דאכתי לא הזכרנו רבית. א"ר אבהו ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהן. כלומר ה"ק איזהו תרבית מדבריהם, המרבה בפירות, דאותו שהזכרנו למעלה רבית דאורייתא היא. וכן אמר רבא וכן אמר רב נחמן. בתר דתרצינן פרשינן דינא. עד כאן רשע יכין וצדיק ילבש. פירוש כדתניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ה ה"ט], מת והניח רבית לפני בניו לא יחזירו בניו. על זה נאמר יכין וצדיק ילבש. ומתמהינן עד כאן ותו לא. כלומר משמע כי רבית דאורייתא אין מחזירין בניו, אבל רבית דרבנן מחזירין. ופרקינן הכי קאמרינן אפילו [עד כאן] רשע יכין וצדיק ילבש, כל שכן מכאן ואילך. עד כאן רבית קצוצה. פירוש דהא קיצץ עמו סלע בחמשה דינרין וסאתים בשלש. מכאן ואילך אבק רבית. כלומר לא קיצץ כלום בהדיא, אלא ממילא מרבה.
א"ר אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינין אבק רבית אין יוצא בדיינין. פירוש כגון זה שהלוהו ארבעה דינרין בחמשה וגבה ממנו וחזר אחר כן הלוה ותבעו באותו דינר מוסף, מוציאין אותו מיד מלוה ומחזירין ללוה, דכתיב [ויקרא כ"ה] אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך, אהדר ליה דניחי בהדך. ופסק הילכתא כרבי אלעזר לקמן [ס"ה ע"ב]. ורבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין דכתיב בנשך נתן ותרבית לקח וגו' עד מות יומת למיתה ניתן. פירוש על אותן התועבות כשפיכות דם ואשת איש, ולא להשבון. רב אדא בר אהבה דייק טעמא דר' יוחנן מויראת מאלהיך וגו' למורא ניתן ולא להשבון. ורבא נמי דייק ליה מגופיה דקרא דכתיב בריש הענין, והוליד בן פריץ שופך דם וגו' עד בנשך נתן וגו', הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי ברבית לא ניתנו להשבון.
<h2>דף סב.</h2>
ורבי יוחנן האי וחי אחיך עמך מפיק ליה לכדתניא. בסיפרא [תו"כ פ' ראה פר' ה' פי' ג'], דרש בן פטירין. שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך.
<h2>דף סב:</h2>
כיצד לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור וכן השער ועמדו בשלשים דינר. פירוש דינר זהב, שהוא חמשה ועשרים דינרין של כסף. ועמדו בשלשים. כלומר בשלשים דינרין של כסף. ירושלמי [פ"א ה"א], א"ר אבא בר זימנא זה הוא השער שהוא יפה לעולם. פחות מיכן ויי לזבונה, יתר מיכן ויי למזבנה. כיצד לקח ממנו וכו'. פירוש המרבה בפירות, שמלוה כספים מעט, ולוקח אחר כן פירות הרבה ששוין בשעת פריעתו יותר מכדי כספו שהלוהו שלא כדין. קא סלקא דעתך דהכי קתני ראובן הלוה לשמעון כור חטים שוה באותה שעה דינר זהב והיה לו לשמעון חטים דבהיתר לוה, דאי לא היו לו חטים אסור היה ללוותן בלא קציצת דמים כדמפרש לקמן [ע"ה ע"א]. הוקירו החטים ועמדו הכור בשלשים דינר דהיינו סאה בדינר, אמר לו תן לי חיטי שאני מוכרן ולוקח בהן יין, אמר לו שמעון הרי חטיך עלי משער שלשים דינר הכור כששוין עכשיו והרי לך אצלי בדמיהן יין, וקצב עליו בהן יין והלך לו, ולשמעון לא היה יין באותה שעה, פירוש שאילו היה לו יין מותר היה לו לקחתו דמדת חטים יש לו אצלו שיכול למוכרן בדמים שאמר לו שמעון ולוקח לו יין. והשתא מצי אמר ליה שקלא טיבותיך שדייה אחיזרי. אקשינן וכי אין לו יין מאי הוי. כלומר אמאי אסיר. והתניא. בתוספת ב"מ דנזיקין [פ"ו ה"א]. אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. פירוש (למעני אל תקדמה) [תרגום: לענין הקדמת מעות]. לא יוכל אדם להקדים זוזיו בפירות עד שיצא השער ויתברר היאך ימכר באותה שעה, וכן לוקח ממנו אי מוזיל לו אם רוצה. ואע"ג דהוקירו בשעת גבייתן לא חיישינן לאבק רבית, דמצי אמר ליה מאי אהנית לי, כדמפרש לקמן [ס"ג ע"ב] בהלכת אין פוסקין על הפירות.
אמר רבא בבא לחוב בדמיהן עסקינן. פירוש אילו נתן לו זוזים דמי היין כדקאמרת. והכא מפני שחייב הוא שמעון בדמים שפסקו על זה היין. על כן כי אין לו אסור. דהאי תנא סבר כי האי תנא. פירוש בבא ראובן לשמעון שהוא חייב בדמי אותו היין. דתניא. בתוספת ב"מ דנזיקין [פ"ד הי"ב]. הרי שנושה בחבירו מנה והלך ועמד על גרנו ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חטים ואמר לו חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עליו כשער של עכשיו ואני אעלם כל שנים עשר חדש באיזה עת שתרצה אסור לעשות כן דלא באיסרו בא לידו. פירוש חיישינן שמא יוקירו. וקסבר האי תנא דכי פסקינן על הפירות היכא דזוזיו דלוקח בידו, דמצי למימר ליה מאי אהנית לי, כן הייתי לוקחן באותה שעה והיו מתיקרין בביתי. אבל הכא לא בא המלוה באיסרו בידו, כלומר במעותיו בידו לא מצי אמר ליה אי הוו לי זוזי, דהא ליתנהו. ויש מפרש דלא באיסרו בא בידו, ולא נתן ללוה איסר שיאמר קנו לי מעותי, והפירות לא משכן במה יקנה. ואיכא פירכא, דאי הכי אע"ג דהוקירו ליכא איסורא, דאימת קני להו ההיא שעתא דמשיך דההיא שעתא דמשך אוזולי אוזיל גביה.
<h2>דף סג.</h2>
אמר רבא ש"מ מדרבי אושעיא תלת וכו'. ומדסתים תנא כהא דרבי אושעיא שמע מינה הלכה היא. ומשום הכי דייק רבא מינה תלת, חדא מדהוה ליה אצלו מנה במלוה ויכול להעמיד עליו בהן פירות כשער העת. שמע מינה דמעמידין מלוה על גב פירות, ולא אמרינן דלא כאיסרו בא בידו. פירוש מעמידין מלוה אגב פירות, כההיא דהוה נושה בו מנה והעמיד עליו בו חטים. ואידך מדתני יש לו מותר, דאלמא לא נוכל להעמיד מלוה אגב פירות, אלא אם יש ללוה הפירות. ואידך מדקתני דיכול להעמיד עליו בדמי החיטים יין, ואע"ג דהוקירו החיטים, איתה לדרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן. דאיתמר רב אמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פירוש אע"ג דפירות לא מיקנו אלא במשיכה, אם האמין אדם בחבירו כי לא יחזור בו ונתן לו דמים על פירות כשער שבשוק, והוקירו ועמד באמונתו, מותר לקחתם ממנו. אבל אם מכרן אותו אדם לאותן הפירות והביא לו דמיהן, אסור לקחתם, דמיתחזי כריבית. ורבי ינאי אמר מותר מה לי הן מה לי דמיהן. אמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן, אמרינן נמי מה לי דמיהן ומה לי הן. פירוש אדם דקידם מעות על פירות כשער השעה והוקירו, כשם שאמרו מה לי הן ומה לי דמיהן, ואם אין לו יקח ממנו דמיהן בשיווין בשעת הפרעון אע"ג דאין הפירות בעולם, הם הכי נמי אע"ג דאין למוכר פירות בשעת מקח דמים יהבינן ליה על שער שבשוק. דמאחר שיגיעו הדמים לידו יקבל עליו הפירות. וכיון דאמרינן מה לי דמיהן מה לי הם, הוי ליה כמאן דנקיט פירי ברשותיה ושרי. ואותביניה מהא דרבי אושעיא, וכולן יש לו מותר אין לו אסור. ופריק התם הלואה הכא זביני. פירוש התם אם אין לו ואחר כך יוקירו לא יוכל לומר לו המלוה מאי אהנית לי, דהא מעותיו בהלואה הן, ולא יוכל לומר אילו לא נתת לי אתה, מאחר הייתי לוקח. דאין לו במה יתן לו ללוה. הילכך כי יש לו הוו להו כמופקדין גביה וברשותיה הוקירו ושרי זביני דאיכא למימר מאי אהנית לי, דהא בזוזיה קאי ונקיט, לא חיישינן.
<h2>דף סג:</h2>
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא צריך לאיתחזויי בבידרי וכול'. פירוש אדם שקידם מעותיו על פירות כשער עתה, צריך שיראה אליו בגורן, ויאמר לו יהיו פירותי בדעתך. והוינן בה למאי, כלומר מה מועיל זה הדבר, אי למיקני כל מה דלא משיך לא קני. אי לקבולי מי שפרע. אם חוזר. בלאו הכי מקבל. ממקח הדמים. ומהדרינן, לעולם לקבל עליו מי שפרע, ודרך כל המקדימין שיקדימו לבני אדם הרבה אם עמד עליו תסמוך דעת המוכר כי רוצה זה פירותיו ויגמור ויקננו לקבל ולא יוכל לקבל עליו מי שפרע. ואם לא עמד אליו, יאמר המוכר בלבו פירות אחרים טובים משלי מצא, ואינו רוצה אלא שאחזיר לו דמיו, ולא יגמור [בדעתו] ויקנה, ויכול לקבל עליו מי שפרע באמת, דכיון דלא גמר והקנה ליכא הודרנא. אמר רב אשי השתא דאמרת משום מסמך דעתא הוא אפילו אשכחיה בשוקא אחר שנתן לו הדמים ואמר לו פירותי אל תתרשל בהם, סמכא דעתיה לקבולי מי שפרע. אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור. כלומר כל מכירה שיש בה תוספת, או קנין שיש בו פחות בשביל ההמתנה אסור. אמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה. פירוש מוכר שעוה. וקא אזלא ארבעה ארבעה וא"ל יהיבנא לך חמשא איתנהו שרי דאוזולי אוזיל גביה ליתנהו אסיר דאגר נטר לי הוא. ואמרינן פשיטא. ומהדרינן לא צריכא דאית ליה לקיראה אשראי במתא. פירוש שיש לו לפרוע שעוה מההקדמה שקידם הוא עליה. מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח דמי. דליכא חשש ריבית. קמ"ל כיון דמחסרי גביאנא כמאן דליתנהו דמי.
<h2>דף סד.</h2>
עשרה קרי. פירוש קרי, דילועין. בני זרת. [שער] בעולם בזוזא. ואמר ליה אנא אתן לך בזוזא עשרה בני אמה אמה. ופירוש גרמידא. אמה. (כיון דממילא קא רבו). [איתניהו שרי] פירוש, כלומר אם הם כבר גדולים וגידולם אמה, שרי, דאוזולי אוזיל גביה. ליתנהו אסיר. ואגר נטר לי הוא. ואמרינן פשיטא. דאגר נטר לי הוא. ואהדרינן מהו דתימא כיון דממילא קא רבו, כלומר מגופן יצאת תוספת ולא מיוקר השער, שפיר דמי קמ"ל. כמאן. אמרה רבא. כי האי תנא דתניא ההולך לחלוב את עיזיו ולרדות את כוורתו. מלשון [שופטים י"ד] וירדהו אל כפיו. מצאו חבירו אמר לו מה שעזי חולבות. עכשיו בין מעט בין הרבה. מכור לך בכך וכך, ונטל ממנו הדמים מותר. אבל אם אמר לו. מדה פלונית מחלב עיזי מכורה לך בכך. פירוש בפחות ממה שהיה השער הולך. ושמא לא ימצא אותה המדה ויצטרך להמתין עליו עד שיחלב פעם אחרת, והוי אגר נטר ליה ואסור. ואע"ג דממילא. דבהמה קאי ולא מחמת תוספת השער, אפילו הכי אסיר. איכא דאמרי. האי קרי. כיון דממילא רבו שרי. ואותיבינה ממתניתא. ופרק התם לאו מאותו דבר שנתן כספו עליו קא רבו, אלא לקוחין לגמרי ואחר כך החליף זה האחר. אבל הקרי ליכא רביה, אלא מגופייהו. דאי שקלת להו. כלומר אם תתלוש אותן ליכא רבייה.
אמר אביי שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא. פירוש החמיצה. תקפא ברשותך. ותחזיר כספי. אוקירה אוזילה. היא שלי ברשותי.
<h2>דף סה.</h2>
האי מאן דמסיק זוזא דרבית בחבריה וכו'. פירוש ראובן שהלוה לשמעון מעות ברבית קצוצה, וגבה ממנו ברבית פירות חמשה בזוזא, והיו הולכין בשוק ארבעה בזוזא. כי מפקינן מראובן ארבעה בזוזא מפקינן מיניה אוזולי הוא דאוזיל גביה. רבא אמר חמשה מפקינן מיניה. ולאו כמו שהיו שוין הפירות, דבתורת רביתא אתאי לידיה. והילכתא כרבא. ואמר רבא האי מאן דמסיק בחוב תריסר זוזי דרביתא. פירוש ראובן שהלוה לשמעון חמשין זוזי בשיתין ותרי. ואוגר ליה. ראובן משמעון חצר. דמיתגרא בעשרה. בהנך תריסר זוזי דמסיק ביה מרביתא. כי מפקינן מראובן. תריסר מפקינן מיניה. ולא מצי למימר ראובן לשמעון כי אגרנא בתוספת, בזמן שהיה הכל מריוח. השתא דאפיק מינאי כדאגרו כו"ע בעשרה הוא דאגירנא. דאמר ליה שמעון סברת וקבילת. וכן הלכה.
אמר רב נחמן טרשא דידי שרי. פירוש מותר למכור סחורתו בדמים יקרים כדי שיגבה הדמים אחר זמן. יש מפרש נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפרעו הדמים [באייר] כשער אייר שהוא ביוקר. וכן מסתבר. ואותיבניה ממתניתין דקתני אם לגורן בשנים עשר מנה אסור. ופריק התם קייץ ליה. פירוש קצץ ואמר לו אם תתן עכשיו תתן אלף זוז, אם לגורן אלף ומאתים, דהוי ודאי אגר נטר לי. הכא. בטרשא. לא קץ ליה. אלא סתם מכר לו ואמר לו מה ששוין בעת פלוני תתן לי. אמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי. פירוש שהיה נותן השכר ואומר לו תתן בחדש פלוני הדמים כמו ששוה באותה עת. מאי טעמא, השכר שלי טוב, אין לי פחד שמא אילו עמד בביתי היה נפסד, ועכשיו אקח חילופו טוב והוי אגר נטר לי. ואין אני צריך נמי דמיו, שאומ' אילו לא לקחת הייתי מוכרו בזול ולא היה מגיע לאותה עת. אלא מ"מ היה שכרי מגיע עד היוקר. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דאזלת בתר דידך זיל בתר דידהו. ומשכחת ליה אגר נטר לי, דאי הוו להו זוזי שקלי כדהשתא, והשתא שקלי כיוקרא דלקמיה וקא חסרי טובא. ופסקא דלית הילכתא כרב פפא בטרשא דידיה. אלא אמר [ר'] חמא טרשא דידי ודאי שרי מאי טעמא. דהא חסרי טובא. ניחא להו. ללוקחין. למה דהוי ליה השכר כאילו ברשותי עומד, ומכבדין אותן בשבילי, וכל מקום שהולכין מניחין להן המכס. ונקיטי להו שוקא. פירוש יפרע להם אל סוק, שלא ימכור אדם כלום עד שימכרו הם. וזה דבר גדול הוא וריוח ברור וכבוד יותר מכדי התוספת שהיו לוקחין בזוזיהן.
<h2>דף סה:</h2>
מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים וכו'. פירוש, ראובן מכר שדהו לשמעון באלף זוז ונתן לו מהן ת"ק, ונשתיירו עליו ת"ק, אמר ליה שמעון תן השדה, אמר לו ראובן הבא הת"ק שנשארו וטול שדך, אסור לו לראובן שיאכל פירותיה, דבאותן הת"ק שנתן שמעון קנה כל השדה, דקיימא לן בפרק הזהב [מ"ח ע"ב] דעירבון כנגד כולו קונה, והנך ת"ק דאשתיור הויין להו מלוה גבי שמעון, כי אכיל ראובן פירי הוי אגר נטר לי. ואמרינן כי מכר לו שדה ונתן לו מקצת הדמים מי יאכל הפירות. ופשטינן דאי אמר ליה ראובן לכי מייתית הת"ק שנשארו אז תקנה. ראובן אוכל פירות. דכל [כ]מה דלא אייתי שמעון זוזי לא קני, וכד אכיל ראובן דידיה קא אכיל. והיכא דאמר ליה ראובן לכי מייתית מעותי שנשארו קני מעכשיו, משימין הפירות על ידי שליש, מאי טעמא, דאי אכלינהו ראובן חיישינן דילמא מייתי שמעון זוזיה, ואיקניא ליה למפרע, וקא אכיל ראובן רבית. אי אכלינהו שמעון חיישינן דילמא הדר ביה ולא מייתי זוזי. וכיון דלא קיים תנאיה לא קני מידי, משתכח דקא אכיל רבית. תני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא פעמים ששניהם מותרין דאמר ליה ראובן קני כשיעור זוזך. והשתא יאכל זה חלקו בהיתר וזה חלקו בהיתר. פעמים ששניהם אסורין דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו. והיא דאמרינן משלשין. מוכר מותר ולוקח אסור, דאמר ליה לכי מייתית קני. והיינו דרב הונא. לוקח מותר ומוכר אסור, דאמר ליה קני מעכשיו וזוזי להוו גבך בהלואה. מאן דתני שניהם אסורין דלא כרבי יהודה, דפרשינן לאחורן [ס"ג ע"א] דאמר צד אחד ברבית מותר, דאי רבי יהודה אע"ג דא"ל ראובן לכי מייתית קני מעכשיו לא איתסרי על חד מינייהו, דקא אכיל ראובן לא בריר ליה דלא מייתי זוזי ומשלם תנאיה דלהוי אכילה רביתא. הילכך לרבי יהודה תרוייהו אכלי בחלוקה. אי נמי בלא חלוקה כשהתנו ביניהן.
ת"ר משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל לכשתרצה ותמכרנה וכו'. פירוש ראובן הלוה לשמעון על שדהו אלף זוז וא"ל אם יהיו לך מעות ממקום אחר ותחזירם לי לחיי, ואם תרצה למוכרה לא תמכרנה לאחר אלא לי באותן אלף זוז. אסור, דחיישינן שמא בשעה שירצה למוכרה תשוה יותר מאלף. וכיון שלוקחה ראובן באלף משתכח דבתנאי הלואה הפחיתו והוי רבית. אבל אם אמר לו לכשתרצה למוכרה לא תמכרנה לאחר אלא לי בשוויה מותר, דלא קא מהני ליה מידי, דבדין מלוה למיקדם אפילו אבי מיצרא, כדמפרש לקמן [ק"ח ע"ב].
מאן תנא. דתני. בדמים הללו אסור דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה האמר צד אחד ברבית מותר. וכשהלוה ראובן לא ידע בבירור כי בשעת מכירתה תשוה יותר. תנו רבנן מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור וכו'. פירוש ראובן מכר שדהו לשמעון וא"ל ראובן לשמעון כשיזמין לי המקום [מעות] אחזיר מעותיך ותחזיר שדי, אסור דהא לא גמר ואקנייה, הנך זוזי בהלואה אינהו גביה, וקא אכיל רביתא היכא דאכיל פירותיה. אבל אם מכר לו מכר גמור וא"ל שמעון לראובן לכשיהיו לך המעות הביאם לי ואני אחזיר שדך מותר. ואמרינן מאי שנא רישא, כי אמר מוכר אסור, וסיפא כי אמר לוקח מותר. אמר רבא סיפא דא"ל מדעתו. פירוש, אמר שמעון כשיהו לך המעות תחזירם, ואם ייטב לבי ויכשר בדעתי ליקחם ולהחזיר לך אחזיר, אי לא לא.
ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה בלא אחריות חזייה דהוה נעצב. פירוש, הלוקח היה נעצב. א"ל. מוכר. אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבינא לך משופרא ושבחא ופירי, ספר אחר מגבינא לך שופרא ושבחא ופירי. פירוש, אגבה לך משפר דמיה ושבח שתשביח בה ופירות שיהיו בה בשעת הטרף.
<h2>דף סו.</h2>
אמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא. פירוש, דברים טובים שיפייס אדם בהם חבירו להניח עצבו ואינו חייב בהן, כלומר אי טרפי לה מיניה לית ליה אחריות. א"ל רב אשי לאמימר מאי טעמא כיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קאמר אמרת פטומי מילי אלא מתניתא דקתני לכשיהו לך מעות אחזירם לך מותר, לוקח הוא דבעי אתנויי. בתימה. מוכר הוא דבעי אתנויי. ואפילו הכי דאתני לוקח ולא אתני מוכר, אוקמה רבא בשאמר לוקח מדעתו. פירוש כגון דא"ל לוקח גופיה, ולא כגון דאי חזייה מוכר ללוקח דהוה עציב. ולפום הכי איכא למימר דלית ליה אחריות, משום דחזייה דקא עציב ואיכא למימר משום עצבונו הוא דקאמר ליה הכי ולאו גמר בדעתיה דליהוי ליה עליה אחריות. והתם כד קאמר ליה מדעתו ליכא למימר הכי, משום דמדעתיה קאמר ליה, ואיכא למימר דבודאי גמר בדעתיה לוקח דלכי הוו זוזי למוכר למיהדרה ניהליה, ולפיכך אמרינן תנאו קיים, ואע"ג דמוכר דהו"ל לאתנויי, ולא אתני אלא לוקח, כיון דהכי א"ל מדעתו תנאו קיים והכי סלקא אלמא תנאי מעליא הוא. ספר אחר אמר רבא סיפא דא"ל מדעתו טעמא דא"ל מדעתו הא לא א"ל מדעתו [לא אמרו] פטומי מילי בעלמא הוא, ודחה אמימר נעשה כמ"ד ליה מדעתו, ואין המוכר חייב באחריותו ולא אמר כלום משום דאמרינן פטומי מילי בעלמא הוא נעשה כאומר מדעתו.
ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו אינגיד ואיתנח אמרה ליה דביתהו אמאי קא מתנחת אי קיימת דידך אנא אמר רב זביד פטומי מילי בעלמא וגיטא מעליא הוא. אקשינן [ל]מה רצה רב זביד לומר זה, וכי ביד האשה להתנות בגט התנאי, ביד הבעל הוא. ופרקינן מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב. ותנאה כתנאו, ובטל הגט דאין זה כריתות, קמ"ל. והילכתא פטומי מילי הוא והגט גט.
<h2>דף סו:</h2>
אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא. אם עברו השלש שנים וירד המלוה לשדה בחזקת שהיא קנויה לו ואכל פירותיה מוציאין ממנו השדה והפירות שאכל. למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות [לא] הויא מחילה. פירוש, הלוה היה חושב בדעתו כי קנה המלוה השדה באסמכתיה, וכי קאכיל דידיה קא אכיל, דמחל לו הפירות בטעות, שאילו ידע הלוה כי אסמכתא לא קניא לא הוה מחיל ליה. והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם. פירוש כל זמן שלא באו לעולם. יכול מוכר לחזור בו, אבל משבאו לעולם אע"ג דכי מכר לא באו לעולם כיון שבאו דיצאו אינו יכול לחזור בו. דרב הונא כרב, ורב כר' ינאי, ור' ינאי כר' חייא, וכולהו (המפר') [כדמפרש] בפרק האשה שהלך בעלה ביבמות [צ"ג ע"א], דסבירא להו אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט לוקח ואכיל לא מפקינן מיניה. הנה מחילת המוכר בטעות היתה, שהיה סובר המוכר כי קנה לוקח, ואפילו הכי לא מפקינן מיניה. ושנינן התם בדקל זביני. כלומר בתורת זביני באו המעות ליד מוכר. והכא בתורת הלואה באו לידו, דאלמא מחילה בטעות בזביני לרב נחמן הויא מחילה, בהלואה לא הויא מחילה.
<h2>דף סז.</h2>
ההיא איתתא. דשמא נולא. דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבון לי ארעא מפלוני קרובי. אזל זבן לה אמר ליה מוכר לשליח אם כל זמן שיהיו לי מעות תחזיר לי קרקעי. אמר ליה. השליח. את ונולא אחי. כלומר אין ביניכם הקפד. אמר רבה בר רב הונא כגון זה סמכה דעתיה שתחזירנה אליו ולא גמר והקנה אותה. ארעא הדרא, וזוזי גבה כהלואה. השתא מיבעיא לן מה שאכלה נולא כרבית קצוצה הוו וכו'.
א"ל אביי לרבא משכנתא מאי. פירוש, אם הלוהו על שדהו על מנת שיאכל מלוה פירותיה ואכלן, מי מפיק להו בדיינין או לא. התם טעמא דלא מפקינן מנולא. משום דלא קץ. פירוש לא קצץ ואמר כך וכך תתן לי רבית. הכא נמי. במשכונא לא קצץ עמו כמה יתן לו, והילכך אינן יוצאין בדיינין. או דילמא התם. דנולא זביני. והכא משכנתא. הלואה, הילכך מוציאין הפירות בדיינין. ואסיקנא דילמא דלא מפקינן דהתם טעמא משום דלא קץ, הכא נמי לא קץ ליה. אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא והילכתא כרבינא.
שבע מעלות במשכונה זו למעלה מזו. הראשונה, חכירי נרשאי. היכי עבידא. ראובן הלוה לשמעון על שדהו חמש מאות דינר לעשר שנים עד שתעמוד ביד ראובן יעבוד אותה ויאכל פירותיה. חזר ראובן וחכרה משמעון בכך וכך פירות בשנה, ועובדה שמעון, ולוקח ראובן החכר בכל שנה, ובסוף העשר שנים לוקח חמש מאות דינר שלו. השניה, בלא נכייתא. היכי עבידא. ראובן הלוה לשמעון על שדהו חמש מאות דינר לעשר שנים. עבד ראובן שדה ואכל כל פירותיה עשר שנים. בסוף לקח החמש מאות שלו, וכל מה שיאכל מוציאין ממנו. השלישית, קיצותא. דעבידא הכי, ראובן הלוה לשמעון על שדהו חמש מאות דינר עד עשר שנים. ואמר לו עד חמש שנים אעבוד ואוכל כל הפירות, וחמש שנים האחרות אחשוב העבודה, ומה ששוין כל הפירות אנכה מהן הוצאת העבודה, ומה שישאר אחשבנו מחובי. הרביעית, בנכיתא. והיא הנוהגת בעולם. היכי עבידא. ראובן הלוה לשמעון על שדהו חמש מאות דינר עד עשר שנים, ובכל שנה ושנה מוציא עליה ראובן, ואחר כך מחשב מה ששוו פירותיה ולוקח מהן הוצאתו, והשאר אם שוין מאה דינרין מחשב בהן ללוה כ"ה ומנכה לו מן החמש מאות כ"ה דינרין, וכן בכל שנה ושנה ומה שישאר סוף העשר שנים מן הקרן של הלואה נוטלו. והאי היא דאכיל רבינא. מר רב יעקב גאון זצ"ל, מאן דמוזיף לחבריה ושקיל מיניה פרדיסא או ביתא במשכנתא ודר ביה בפחות אסור, דאמר רב נחמן [ס"ד ע"ב] אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא וכו', אבל משכן לו פרדס או חצר בהלואתו והעמידן ברשות המלוה והוא אוכל פירות ומנכה לו מהלואתו מחצה או שליש או רביע מאותן פירות או משכיר החצר מותר, מפני שנראה כמוכר פירות פרדס בזול או כמשכיר חצר בזול עד רביע מותר פחות מכאן אסור. החמישית, משכנתא דסורא. והיא קיצותא דעבידא הכי, ראובן הלוה לשמעון על שדהו חמש מאות דינרין לעשר שנים וא"ל עד חמש שנים אוכל הפירות בנכיתא מכאן ואילך אוציא כדי הוצאתי וכל השאר אנכנו לך מן הקרן. השישית, היכי עבידא. ראובן הלוה לשמעון על שדהו חמש מאות דינרין לעשר שנים, וא"ל אוציא עליה ואוכל פירותיה, ובסוף עשר שנים אחזירנה לך ולא אקח מן החמש מאות כלום. השביעית. למעלה מכולן שהיא מדת חסידות, מלוהו וחושב לו בכל שנה פירותיו בשווים.
אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי וכו'. פירוש בלא נכיתא, במקום שנוהגין לסלק המלוה מן הקרקע כל זמן שיביא לו הלוה מעותיו, אע"ג דלא השלימו שני תנאו, אם אכל מפירותיה שיעור הלואתו מסלקינן ליה בלא זוזי. ואי אכיל יותר מכדי הלואתו לא מפקינן מיניה. דאבק רבית היא. פירוש, אבל באתרא דלא מסלקי עד משלם שניא דאתני בהדיה לא מצי לסלוקיה. מיהו במשלם שנייא אי כבר אכל שיעור הלואתו מסלקינן ליה בלא זוזי. ולא מחשבינן משטרא לשטרא. פירוש, ראובן הלוה לשמעון חמש מאות דינרין על שדהו לעשר שנים, וכתב שטר, ואחר כך הלוהו עוד חמש מאות דינרין, וכתב לו שטר אחר על שדה שניה. אכל מהראשונה בתוך העשר שנים פירות בשש מאות דינרין מסלקינן ליה בלא זוזי, ואותן מאה דינרין שאכל יותר לא מפקינן מיניה ולא נאמר נחשבם עם מה שאכל מפירות השדה השניה כגון אם אכל ארבע מאות מפירות השניה לא נצרף אליהם אלו המאה הנותרות ונסלקהו. אלא ישלים כדי הלואתו, ואז נסלקהו. והיכא דמית שמעון ונפל דין ראובן עם יתומיו, אכל שיעור זוזיה מסלקינן ליה, אבל טפי לא מפקינן מיניה ומחשבינן משטר לשטר. אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזיה נמי לא מסלקינן ליה. דסלוקי בלא זוזי היינו אפוקי פירות מיניה, ואפוקי פירות מיניה לא מפקינן מיניה. מאי טעמא הא אבק רבית ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. ואיכא דאמרי עבד רב אשי עובדא ביתומים הקטנים כגדולים. כלומר לא פליג רב אשי דכיון דאכל שיעור זוזיה מסלקינן ליה בלא זוזי. אלא בהא מילתא הוא דפליג, דסבר אפילו ביתמי אין מחשבין משטרא לשטרא. ועד כאן עובדא. והילכתא כאיכא דאמרי, דהא רבינא דהוא בתרא חשיב ואפיק פירי.
<h2>דף סז:</h2>
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרוייהו ראובן שהלוה לשמעון על שדהו חמש מאות דינרין לעשר שנים והוא אוכל פירות בין בנכיתא בין בקיצותא או באיזה ענין שיאכל באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה ממנה. דכיון דבכל זמן שרוצה הלוה מסלקו לא קני מידי, הוו ליה מטלטלי, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אחר מיתה. ואין הבכור נוטל בה פי שנים נמי, דכיון דלא קני מידי הויא לה מלוה וביש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"ב] פסקינן הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. ושביעית משמטתה. מקצת פירשו מ"ט אין שביעית משמטת המשכון דמטלטלי, משום דמצי מלוה למיכפר ביה, הכא לא מצי למיכפר בקרקע. אבל באתרא דלא מסלקי קנייה לשני תנאיה, ובעל חוב גובה ממנה, והבכור נוטל בה פי שנים ואין השביעית משמטתה. פירוש דכל שני התנאי לא חשיב דאית ליה גביה מידי. אמר מר זוטרא האי משכנתא באתרא דמסלקי כד מייתי זוזי מסלקי ליה ואפילו מתמרי דנפלי אבודיא. פירוש, אם גדר תמרים מהשדה על המחצלת, מסלקי ליה מיניה ולוקח לו שלו. ואי אגבהינהו בסיסני קננהו. פירוש אם הגביה הסנסן של דקל בתמריו מן הקרקע קני להו. [סנסן] פירוש (ערג'ון) [תרגום: אשכול התמרים], מלשון [שה"ש ז'] אוחזה בסנסניו. ולמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אע"ג דלא אגבינהו קנה. פירוש, דבודיא הוא כליו של לוקח. ופשטינן באתרא דמסלקי ואמר בשעת מתן מעות לא מסתליקנא עד תשלום שנה, לא יוכל לוה לסלקו תוך השנה. ובעינן באתרא דלא מסלקי, והתנה עמו לוה שיסתלק כל זמן שנותן לו מעותיו, מאי. רב פפא אמר לא צריך וכו'. ואסיקנא הילכתא צריך למיקנא מהמלוה שיסתלק כל זמן שנותן לו מעותיו. ואי לא קנו מיניה, כדכתיב שלף איש נעלו וגו', לא מצי לסלוקי. והאי מלוה דאכל בנכיתא או בקיצותא, כד אמר ליה איזיל אייתי זוזך אסור ליה למלוה תו למיכליה. והיכא דאמר ליה איזיל איטרח ואייתי, פליגי בה רבנן. ואסיקנא דלא אכיל.
<h2>דף סח.</h2>
אמר רב אשי אמרי לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא למאי נפקא מינה וכו'. פירוש דאי לא קציב בהדיה שני, אלא לוה סתם, לא מצי לסלוקיה עד בתר שתא. ואמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא מאי משכנתא דשכונה גביה. כלומר לאשר היא אצלו. למאי נפקא מינה לדינא דבר מיצרא. פירוש דאי בעי לזבונה, מלוה קדים למיזבן מבר מיצרא. לית הילכתא כטרשי פופנאי. פירוש לית הילכתא כטרשא דרב פפא, פי' דהא אמרינן ליה זיל בתרייהו וכול'. ולא כשטרי מחוזנאי, דזקפי להו לרווחא אקרנא וכתבי ליה שטרא. פירוש היו נוהגין במחוזא שהיה מלוה אדם מאה דינרין לחבירו כדי שיתעסק בהן בסחורה, והריוח בינהם, והיה אומר לו כמה אפשר שיעלה לי בחלקי ריוח ומה שהיה אומר השותף שיעלה, כגון שאמר עשרים דינרין, היה כותב עליו שטר הלואה במאה ועשרין דינרין. ואין הלכה כך, דמאן יימר דהוי רווחא, שמא לא יהיה וקא שקיל רבית. ולית הילכתא כחכירי נרשאי, דאימת קנה המלוה השדה שיחכרנה ללוה. הילכך רבית היא. והאידנא דקא כתבי הכי וקנינא מיניה. דלוה דמשכן שדהו אצל מלוה. ושהינא כמה עידנין. כלומר כדי שתעמוד ברשות מלוה. והדר חכרה. ללוה. כדי שלא תנעול דלת בפני לוין שפיר דמי, ולאו מילתא היא, אלא אפילו הכי אסיר. הכי סבירא לן סוגיין דחכירי נרשאי, משכנתא בלא נכיתא כי הדרא ארעא הדרי פירי, וקיצותא דאכיל בלא נכיתא מינה נמי הדרי פירי. כללא דמילתא, כל בלא נכיתא הדרי פירי. אבל משכנתא (בלא) [ב]נכיתא דנוהגת בכל ישראל מזרח ומערב, והגאונים ז"ל שרו לה, אפילו הכי לא אשכחן בהדיא ראיה ברורה לדחויי דרבינא דהוא בתרא. פי' הילכך לכתחלה לא שרינן ואי עביד לא מפקינן מיניה הואיל ואסמכוה רבנן אטעמא דשדה אחוזה. משכנתא דסורא שריא לכתחלה דמעין שכירות היא. ואשכחן רבינו חננאל ז"ל דפסיק הילכתא כרב אשי דאמר דרבינא ורב אשי הילכתא כרב אשי. ופסק דאפילו מה שאכל מלוה בנכיתא מפקינן מיניה, דאמר מר בריה דרב יוסף במימרא דלא מחשבינן משטרא לשטרא סגי בה במשכנתא בנכיתא או בקיצותא. ולא שרי שום מידי אלא משכנתא דסורא.
אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו'. פירוש, ראובן שהיו לו פירות, לא יאמר לשמעון אלו הפירות אשימם עליך במאה דינרים, ושב ומכרם, ומה שתקח בהם יותר ממאה דינרים תקח אתה חציו ואני חציו, ואם יאבדו או יאנסו או תפסיד בהן תשלם לי חצי ההפסד. מאי טעמא. דההוא פלגא דקא שקיל שמעון רווחיה וקביל אחריותיה הוי גביה הלואה, והא פלגא דלית ליה מידי מרווחיה ולא מיחייב באחריותיה הוי גביה פקדון. משתכח דההוא טירחא דקא טרח ביה ומרווח ביה לראובן בהאי פקדון, אגרא דאידך הלואה. והו"ל אגר נטר לי ואסיר. הם הכי נמי מהאי טעמא לא יתן ראובן לשמעון מאה דינרין ויאמר לו לך התעסק בהן בסחורה, ומה שתרויח נחלוק למחצה, ומה שתפסיד נחלוק למחצה. ואם נתן לו ראובן לשמעון שכר טרחו בחצי הפקדון מותר. ומשום הכי תקון רבנן. אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד, אי פלגא בהפסד תילתא באגר. פירוש אם התנה ראובן שיקח חצי הריוח, יקבל על עצמו שני שלישי ההפסד. דבאותו שתות שמוחל לו אחריותו מהחצי שנוטל רווחו טרח שמעון בחלקו של ראובן. ואם התנה ראובן על שמעון שיפסיד שמעון החצי, לא יקח ראובן מן הריוח אלא שלישו. דבאותו שתות דריוח שמוחל לו טרח שמעון בחלקיה דראובן. וכיון דלא מתחזי טרחיה כרביתא שפיר דמי.
אין מושיבין תרנגולין למחצה. פירוש, ראובן שהיו לו תרנגולות וביצים, לא יתנם לשמעון, ויאמר לו קח אלו התרנגולות והושיבם על אלו הביצים להפריח, וטרח בהם והאכילם משלך, ונחלוק האפרוחים, ואם יבוא הפסד בין מן התרנגולות בין מן הביצים נחלוק. מאי טעמא דהך פלגא דחייב באחריותה הוו להו דמיה הלואה גביה, ואידך פלגא אחרינא פקדון. משתכח דקא טרח בההוא פקדון ומאכילו בשכר ההיא הלאה ואסיר. ואם נתן לו ראובן שכר עמלו בחצי הפקדון ומה שיזון אותן בו מותר. הם הכי נמי אם היו לראובן עגלים או סייחין, שהן סוסים קטנים, לא יאמר ראובן לשמעון אלו העגלים שהן עכשיו שוין מאה דינרין, קחם לך וטרח בגידולם והאכילם משלך, ומה שיוסיפו בעת פלוני נחלוק, ואם יארע הפסד תקבל חציו. משום ההוא טעמא דתרנגולין כדאמרן. ומשום הכי נקט שכר עמלו ומזונו שזן העגל או הסייח ולא תני כפועל, דלא מילתא דמיעסק ביה כל יומיה היא אלא עידני ידיעי. אבל מותר לו לראובן לומר לו לשמעון קח אלו העגלים ששוין עכשיו מאה דינרין וגדלם משלך, ומה שישביחו תקח חציו, ואין שום אחריות הפסד עליך. מאי טעמא דכיון דליכא על שמעון אחריות, הויין כולהו קמיה דשמעון פקדון, ואידך רווחא דנקיט אגר טרחיה ומזוניה דזיין להו. פירוש עד שיהיו משולשין, עד שיכנסו בשנה שלישית, כדכתיב [בראשית ט"ו] עגלה משולשת. וי"מ לשון כח וחיזוק. וחמור. עד שתהא ראויה לטעון עליה משוי.
<h2>דף סח:</h2>
תנו רבנן מקום שנהגו להעלות שכר תכף למעות מעלין לבהמה מעלין. להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו ואין משנין ממנהג המדינה רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וכו'. פירוש היכא דשם ראובן על שמעון עגלים או סייחים אי נמי רחלים ועזים, במקום שנהגו שיתן ראובן שכר עמלו ומזונו. תכף למעות. כלומר סמוך לשומא שישום עליו במעות נותן. ובמקום שנהגו שלא יתן לו אלא מהריוח שיש בשבח הבהמה נותן. ויש גורסין כתף, ומפרש במקום שנהגו שיעלה ראובן שכר כתף. קרי לעמל כתף. מעות נותן לו מעות. ומקום שנהגו לשום חלק בבהמה מוסיף כדי שכר עמלו ומזונו נותנין. ומקום שנהגו שיאמר לו ראובן מולדות הצאן תקח שכר עמלך ומזונך עושין כן, ואין משנין ממנהג המדינה. רשב"ג אומר אפילו במקום שמעלין שכר עמל ומזון מעות דחמיר טפי, שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ואין נותן לו כלום. ואתמהינן, ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו ופרקינן סבר רשב"ג דאיכא גללים ות"ק סבר גללים אפקורי מפקר להו. וחזינן רבינו חננאל ז"ל דקא כתיב הכי, מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות וכו' פירוש אם היו פירות בעל המעות נתונין בחצר המקבל אותן בתורת עיסקא, מעלה הפירות כשער שבשוק, ומעלה עליהם שכר כתף שהיה מביאן מביתו של בעל הפירות לביתו של זה. כדתניא היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע, מוציא לו שכר בית שכר כתף ומעלה לו במעות. וקשיא להאי סברא, דאי הכי מאי לבהמה. ותו רבן שמעון בן גמליאל אמר [וכו'], אמאי תלי עגל עם אמו וסייח בהדי פירות.
<h2>דף סט.</h2>
אמר רב מותר שליש בשכרך מותר. פירוש מותר לראובן שיאמר לשמעון אלו העגלים או אלו הסייחים ששוין עכשיו מאה דינרין, התעסק בהן על זמן שישלשו, [ואם] השביחו מאה דינרין אחרים, אני לא אקח לך אלא שליש ששוין עכשיו ואת השליש השני, והשליש השלישי יהיה שכר עמלך ומזונך, וחצי ההפסד עליך. ושמואל אמר לא מצא שמעון מותר שליש בשבח ילך לביתו ריקן, בתימה, כלומר הנה לא יקח שכר עמלו ומזונו. הילכך כל כה"ג אסיר, אלא קוצץ לו דינר בשכרו. ואקשינן ומי סבר רב דלא קצינן ליה דינר, והאמר רב ריש עיגלא לפטמא. פירוש, אם יש לאדם עגל ורוצה ליתנו למפטם צריך שיוסיפנו ראשו בשכר עמלו ומזונו. מאי לאו דא"ל מותר שליש. ואפילו הכי לא סגי ליה בלא ריש עיגלא. ודחינן לא [דקאמר ליה] אי מותר שליש אי ריש עיגלא לפטמא. רבינו חננאל ז"ל. אמר רב מותר שליש בשכרך מותר, פירוש כל מה שיעלה בריוח עד כנגד שליש בקרן נחלוק בינינו, והמותר מן השליש יהיה לך לבדך בשכרך, כגון דהוו שלש מאות זוז א"ל כל מה דהוי בריוח טפי מן מאה זוזי הוא באגרך, ומקשינן לא מצא שליש ילך לביתו ריקם, אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר בשכרו. ואסיקנא אליבא דרב כגון דאית למפטם בהמות אחריני דמפטם להו, דאמרי אינשי גבול לתורא גבול לתורי, כלומר לפטם שור בין שוורים אין לו טורח, לפיכך אין צריך לתת לו שכר טרחו. שמע מינה דאי אית ליה למקבל עיסקא, עיסקא אחריתי לדידיה דשקיל ביה וטרי, אע"ג דלא שקיל שכר טרחו ממרי עיסקא שרי כרב, דהא רבית איסורא היא וקיימא לן הלכה כרב באיסורי. ליכא למישבע מהאי, דוקיא דרבינו חננאל ז"ל, דהתם בבהמות כדמפרש טעמייהו, אבל בעיסקא ליכא למימר הכי, דלאו בכל זימנא משתכחא סחורתא בממונא רבה. הילכך טרח בדמרי עיסקא ואזיל.
ר"א מהגרוניא זבן בהמה ויהב ליה לאריסיה מפטים ליה ויהיב ליה רישה. בשכר עמלו ומזונו. ויהיב ליה פלגא רווחא. וקבל עליו אחריות חציה. אמרה ליה אשתו של אריס לאריס, אם תתן לו חצי דמי הבהמה יתן לנו עוד האליה. הלך ונתן לו דמי חציה ואמר לו אהיה שותף בהדך. כששחט אותה חלק עמו האליה, ובא לחלוק הראש, אמר לו האריס השתא כמעיקרא נמי לא. כלומר שתתן לי הראש. אמר לו רבי אלעזר כשהיה הקרן שלי אילו לא נתתי לך הראש תוספת היה נראה כרבית, אבל כשאתה שותף בדמים לא אתן לך כלום. מאי אמרת טרחת יותר ממה שהיית טורח בחלקך לבדך אמרי אינשי סתם אריסא למרי ארעא משתעבד. כלומר משעבד נפשיה. לאיתויי ליה רעיא. פירוש, שיביא עשבים לרעות בהמות בעל השדה, ואת אריסי את.
תנו רבנן. בתוספת [בבא] מציעא דנזיקין [פ"ה ה"ד]. השם בהמה לחבירו וכו'. פירוש, ראובן ששם בהמה על שמעון כדאמרן, והעלה לו שכר עמלו ומזונו, עד מתי חייב ליטפל בה באתונות עד י"ב חדש. הגודרות. פירוש, בהמה דקה, על שם גדרות צאן [במדבר ל"ב]. כגון שנתן לו כבשים וגדיים, כ"ד חדש. ואם בא ראובן לחלוק בתוך זמנו, שמעון מעכב עליו, לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת. פירוש, שנה ראשונה טרחן הרבה ושבחן מעט, שנה שניה טרחן מעט ושבחן הרבה. תניא אידך. רישא. השם בהמה. פירוש גסה. כגון ראובן ששם פרה לחבירו או צאן על מנת שיחלקו הולדות, עד מתי חייב שמעון להטפל בולדות. בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים מפני ששיניה דקות. וכיון דאינה יכולה לאכול אינה משבחת כלום. יש אומרים, כיון שאינה יכולה ללעוס צריך להלעיטה. מכאן ואילך. נוטל שמעון חצי הולדות, וחציו של ראובן ישומם על שמעון ויתן לו שכר עמלו ומזונו. ומה שהשביחו יקח שמעון החצי. רב מנשיא בר גידל שמו לו צאן וילדו, וניטפל בולדות כשיעורא דצריך, וחלק ולא הודיע לשותפו, וניטפל בחלק שותפו, ובקש לחלוק עמו בשבח שהשביחו אחר שחלק. אמר ליה אביי מאן פלג בהדך. כלומר ומאין ראיה שחלקת, באמרך שחלקתי תהיה נאמן. ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדלו. הני תרי כותאי וכו' ואמר רב פפא הכי אמר רב נחמן אם המעות שוות, שאין בהן טוב ורע שקול ופחות שותף חולק בלא דעת חבירו. פירוש טבי כמשמעו, תקלי פחותין כלומר נשקל מהן. ויש מפרש תקלי, שמשקלן יפה, טבי פחותין מהן, כלומר טובים הם לצאת. ספר אחר, הני מילי טבי וטבי בישי ובישי תקלי ותקלי.
<h2>דף סט:</h2>
רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ביומא וכו'. פירוש היה נותן מעות לבני אדם ואומר להן תנו לי שכר מעותי בשביל שנשתמשו בהן פשיטי בכל יום, והיה אומר שכירות מעות כשכירות מרא וחצינא ושאר כלים דמו, הואיל וכי אבדו באו בשכרן שרי. ולא היא, כלים ידוע שיפחתו בתשמישן, מעות לא ידיע פחתייהו. ומשום דעבד רב חמא איסורא כלו אותן המעות. בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ד ה"א] תניא משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן ולהתעטר בהן נגנבו או אבדו חייב באחריותן נאנסו מלפניו הרי הוא כשוכר נשתכר עליהן אסור משום רבית ואם עשה כן בהקדש מעל.
ומותר לראובן לומר לשמעון, זו הפרה שוה עכשיו מאה דינרין, קחנה לך, ומה שמשבחת בין בגופה בין בולדותיה בין בחלבה נחלוק, ואם מתה או הכחישה תקבל חצי ההפסד. מאי טעמא דראויה הפרה למלאכה, בשכר מה שמשתמש בה, כדי אכילתה ושכר עמלו. משתכח שמעון דלא קא טרח בשביל ראובן מידי, ושרי. והיכא דילדה, מקום שנהגו לגדל ואחר כך לחלוק, יגדלו, וראובן יתן שכר עמלו ומזונו, דהיינו חומרא גבי שמעון. רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו. פירוש, היכא דשם ראובן פרה על שמעון, ישום נמי עמה עגל, דאיכא גללים שכר עמלו ומזונו. ולית היכלתא כותיה דבשיטה אמרה. כפועל בטל, של אותה מלאכה דבטיל מינה. פירוש, אם היה חייט לא נאמר נחשוב כמה היה תופר כל זמן שנתעסק במכירת חלקו ויתן לו, אלא נחשוב כמה החייט רוצה ליקח על תפירת בגד כשיושב בטל, דודאי מוזיל ונותן לו. ומפרין על שדהו. פירוש מלשון פרה ורבה. ויש שונה מפריש כדתניא גבי נדה [נדה ד' ע"ב], ולא כהילל שהפריז על מדותיו, כלומר הוסיף עליהן, מלשון [זכריה ב'] פרזות.
ת"ר. בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ה ה"ו]. מפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית כיצד השכיר את השדה לחבירו בעשרת כורין חטים לשנה אמר לו תן לי מאתים זוז ואפרנסנה. פירוש ואזבלנה ואטייבנה. ואני אעלה לך י"ב כורין בשנה מותר. מאי טעמא דכיון דגופה דשדה קא משבח הוי ליה כאילו הוא הוציא על שדהו, ולכתחלה פסק עמו בי"ב כורים, ושכר שבח השדה הוא דשקיל, כל מה שמשבחת שדה רבי שכירותה. אבל אין מפרין לא על חנות ולא על ספינה ולא על דבר שאינו עושה בגופו. פירוש, אם השכיר ממנו חנות בעשרה דינרין, לא יוכל לומר לו תן לי מאתים זוז במה שאקנה סחורות לחנות, ואני אעלה לך שכירות חמשה עשר דינרין, מפני שהוא אסור. מאי טעמא דלאו בגופה דחנות משבח, הוי ליה רביתא. וכן נמי ספינה, לענין סחורה להוליך בה, או מדבר שאינו שבח גופה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שמפרין על החנות לעשות בו ציורין. דהני שבחא בגופא. ובספינה לעשות לה אסקריא. נאה וטובה. דהוא נמי שבחא בגופה. ירושלמי [פ"ה ה"ד], תני שמפרין על שדהו וכו', ר' יוחנן אמר מפני שהשדה מצויה להתברך, ריש לקיש אמר נעשה כמשכיר לו שדה ביוקר. אמר רב ספינה אגרא ופגרא. פירוש המשכיר ספינה לחבירו נוטל שכירותה, ואם נשברה משלם השוכר דמיה. פגרא. מלשון [ש"א ל'] אשר פגרו מעבור וגו', ותרגום כי הרס תהרסם [שמות כ"ג] ארי פגרא תפגרינון. אמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרא. [ע' ע"א] נהגו בני כופרא. פירוש שם מקום. אגרא בשעת משיכה פגרא בשעת שבירה. פירוש השכר היו לוקחין כמו שהתנו בשעת משיכה, ופגרא כמו שהיתה שוה בשעת שבירה אע"ג דהוא פחות. רב צמח ז"ל, בני כופרא פירוש המלחים שכן קורין לספינות כופריא.
<h2>דף ע.</h2>
ניזלו בתר שבקייהו. כלומר יתומים שאוכלים דבר שאינו שלהם יוליכם הקב"ה אחר אביהם שעזבם, דכתיב [ירמי' מ"ט] עזבו יתומיך וגו', כלומר יהי רצון שימותו. אמרו לו מנין תאמר שאמר שמואל זה. אמר רב ענן מפני שראיתיו כי היתה בידו יורת נחושת של יתומים, וכשהיה משכירה היה שוקלה ונוטל דמי פחתה והשכירות. וזה הוא רבית ברור, דאי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא וכו'. אמר ליה רב נחמן, כגון זה אפילו בשל גברים בעלי זקן מותר לעשות כן, כי הם מקבלים עליהם חוסכא דנחשא. פירוש אע"פ שלוקחין פחת המשקל, דמי פחת הנחושת בשריפתו לא לקחו. פירשו בספרים דכמה דמיקלי נחשא בצרי דמיה. הילכך אינן חייבין בשני פחתין. מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. פירוש, אם הפסיד המתעסק בהן [ההפסד] עליו, ואם הרויח יתן חלקן. אמר ליה מבדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא. פירוש מבקשינן אדם שיש לו זהב שבור או מטבע וכיוצא בו מדבר שאין בו סימן ויתננו משכון, ויקבל הזוזים קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל כלים לא נקבלם משכון דילמא פקדון נינהו ואתי מריה ויהיב סימניה ושקיל ליה ויפסידו ליתומים. אמר רב אשי תינח אי משתכח גברא וכו'. אלא אמר רב אשי בדקינן אדם שאוכל נכסיו בשופי ואין עליהם שום ערער ונאמן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל עליה שמתא דרבנן, כגון מי שפרע, ויהבינן להו ניהליה בבי דינא. פירוש קרוב לזה ולזה. ויש מפרש קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא מסתברא דאיניש כי האי גונא לא מספי איסורא.
<h2>דף ע:</h2>
אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו'. פירוש ראובן שהיו לו מאה צאן, ואמר לשמעון אלו שוין מאה של זהב, קחם ותן לי מהם דינר כל חדש וחדש, והגז והחלב והולדות שלך, ומה שימות מהן ומה שיכחיש תתחייב באחריותו, ואם הוזלו תתן לי מאה דינרין. אסור, מאי טעמא דכיון דאילו נגנבו או נאנסו שקיל דמיהן משתכח כל מה דשקיל מיניה אגרא דרביתא הוה. אמר רב כגון שבור מלכא. פירוש שבור מלכא ממש, דהוא חונן דלים, כלומר יקח המלך כל ממונו. יש מפרש דהכי אמר רב, מאן חונן דלים כגון שבור מלכא דהוא שמואל.
<h2>דף עא:</h2>
תנו רבנן. בסיפרא [תו"כ בהר פ"ה אות ב'] אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב. והוינן בה למה יעשה לו ערב, אילימא דשקיל ראובן ברבית מישראל יעשה לו שמעון ערב, והתנן אלו עוברין בלא תעשה וכו'. אלא דשקיל ראובן מגוי ברבית וקא עריב ליה שמעון, כיון דבדין דגוי בתר ערבא אזול יבוא הגוי יגבה משמעון, וילך שמעון יגבה מראובן, וכיון דאין שליחות לגוי משתכח דקא שקיל שמעון רביתא. ופרקינן הכא במאי עסקינן בשערבו מגוי, כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. אקשינן אי הכי רבית נמי לא לישקול. ופרקינן שקיבל עליו לזו, פירוש שלא ילך אחר ערב, ולא קיבל עליו לזו, שילוה בלא רבית. מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל. פירוש ברבית. ואם העמידו אצל ישראל אסור. פירוש ואפילו אמר לו ישראל לגוי טול ממנו והבא אצלי כדרך שאתה עושה כבר אסור. דממה נפשך, אי גוי נעשה שליח, שלוחו של אדם כמותו, ובמקום ישראל עומד. ואי גוי אינו נעשה שליח, כיון דברשות ישראל הלוהו, כמי שהוא נוטל ונותן בידו דמי. אוקמה רב פפא כגון שנטל הגוי ונתן בידו, פירוש שנטל הגוי מעותיו ונתן בידו של ישראל. אבל אם נתן ישראל אסור, פירוש אבל אם עשאו הגוי שליח ואמר לו, תנם לו וטול ממנו שכרן והביאו לי כדרך שהיית עושה בעודן בידך, אסור, דכיון דאין שליחות לגוי, דאינו עושה שליח, נמצא ישראל נוטל רבית מישראל.
<h2>דף עב.</h2>
בין כך ובין כך. פירוש בין זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר בין זקפן עליו במלוה אחר שנתגייר. שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. פירוש, ראובן שכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, אותו שטר פסול הוא ולא טריף ביה מלוה מידי. אבל אם לוה בניסן וכתב ליה בתשרי כשר וטריף מתשרי. אמאי פסולין נהי דלא, טריף מניסן ליטרוף מתשרי. אלמא מדקא סתים פסולין, שמע מינה דרבנן קנסי היתירא אטו איסורא.
ראובן הלוה לשמעון על פרדיסו ממון ואכל פירותיו שלש שנים. בסוף אמר לו ראובן אם תמכרנו לי לחיי, אתן לך שארית דמיו. ואם לאו, אכבוש שטר המשכנתא, ואטעון כי קניתיהו ממך, ותתקיים טענתי, כי הנה אכלתיה לפניך שלש שנים בשופי. קם שמעון אקנייה לפרדס לבנו הקטן, וחזר ומכרו לראובן. המכר ודאי אינו כלום, ולא קנה אותו. דהא כי הקנהו לו לא היה שלו, דכבר נתנו לבנו. כי קא מיבעיא לן, אותן הדמים שלקח מראובן, כמלוה בשטר דמו וגובה מראובן ממה ששעבד שמעון מנכסיו אחר המכר, או דילמא כמלוה על פה דמו ואין גובה מנכסים משועבדין. אמר אביי לאו היינו דר' (יוסי) [אסי] דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משועבדים. פירוש לוה שמודה שכתב זה השטר שהוציא מלוה עליו, אע"ג דטוען פרעתיו, לאו כל כמיניה. ואין צריך מלוה לקיימו, אלא גובה בו ממשועבדין. הנה כיון שמודה שנטל ממנו הממון, אע"ג דמבטל שטר המכר, גבי ראובן ממשעבדי. ודחה רבא האי סברא, ואמר מי דמי התם בהלואה ניתן השטר ליכתב, ושטרא מעליא הוא. הכא בפרדס לא ניתן ליכתב, דמה מכר וכתב, מכר בדבר שאינו שלו.
<h2>דף עב:</h2>
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער וכו'. פירוש, ראובן שרוצה ליתן מעות על פירות, לא יוכל ליתנם עד שיצא השער וידע היאך נמכרין ויקנה בכך. דאע"ג דמוקרי קודם שיקחם, מצי אמר ליה מאי אהנית לי. אבל אם נתן לו קודם שיצא השער חיישינן שמא יצא השער יותר ביוקר, והו"ל אגר נטר לי. ולא מצי למימר ליה מאי אהנית לי, דהא אע"ג דהוו זוזיה בידיה לא הוה מצי למיזבן בההוא תרעא. היה הוא תחלה לקוצרים וכו'. פירוש, הרי שקצר שדהו תחלה לכל אדם, דליכא עדיין שער בשוק. פוסק עמו על הגדיש. דכחטים מתוקנים דמו. וכיון דאית ליה לא חיישינן לשער. דכי בעינן שער, היכא דלית ליה. ואם היה הוא תחלת הבוצרים פוסק עמו ביין על הענבים שבעביט, פירוש כלי שבוצרין לתוכו הענבים. ואם היה הוא תחלת המוסקין פוסק עמו בשמן על המעטן של זיתים, פירוש כגון עריבה גדולה שמאספין לתוכה הזיתים ונותן לו הדמים על כך. ועל (כך) כלי חרס היכא דאית ליה הביצים עשויין, פירוש תחלת כלי חרס עושין כמו כדור של טיט ומשימין אותו על הריחים של יוצר. ובתוך הסיבוב מצייר כל כלי שירצה. ופוסק עמו על הסיד משישקע אבניו בכבשן. פירוש (מנד יסוי אלפרן) [תרגום: משיסדר את התנור]. ופוסק אדם עם חבירו על כך וכך משואות של זבל לזבל שדהו בכל זמן שירצה לפסוק, ואע"פ שאין לו זבל ולא לאחרים. ר' יוסי אומר אינו פוסק על הזבל אלא אם היה לו באשפה וחכמים מתירין. לפסוק על הזבל בימות החמה, מפני שהוא מצוי אצל כל אדם למכור. אבל בימות הגשמים לא. ופוסק. אדם עם חבירו. בשער הגבוה, פירוש שיתן לו דמים על הפירות כשער השוק, ויאמר לו אם יתזלזלו בשעה שתפרעם לי תתן כמו ששוין אז, ואם הוקירו כמו ששוין עכשיו. ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו כשער הגבוה אם יתזלזלו הפירות יכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי. תוספה [תוספתא ב"מ פ"ו ה"א] פוסק עמו על הגדיש של תבואה ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זיתים אע"פ שלא יצא השער, אבל אחרים לא יקוצו על גביו. מאי טעמא משום דלא קביע תרעייהו. פירוש אלא בכל שעה ושעה מתהפך ליוקר וזול. גזירה שמא יפסוק כשער הזול ולאלתר יוקיר.
אמר רב נחמן פוסקין ללקוטות כשער לקוטות וכו'. פירוש החטים שלוקטין אותן העניים, כדכתיב [ויקרא י"ט] ולקט קצירך לא תלקט. וכיון דהוא מעורב מכל שדה אינן חטים יפות. והשתא אם רצה לפסוק עם הלקוטות על חטים של לקט, פוסק עמו כמו שמוכרין הלקוטות, ולא חייש למה שנמכרו היפין, ואע"ג דאין לו. אמר רב ששת אמר רב הונא אין לווין על השער שבשוק. פירוש סאה בסאה. אמר ליה רב יוסף בר אבא לרב ששת והא בעו מיניה מרב הונא בני בי רב שלווין סאה בתשרי ומחזירין אותה בטבת מהו שרי או אסיר ואמר להו הא חיטי בהינו הא חיטי בשילו. פירוש, שמות מקומות. אי בעו. בשעה שלווין. זבני ופרעי. הילכך שרי. אמר לי', מעיקרא אין לווין אמר רב הונא, כיון דשמעה להא דאמר רב שמואל בר יהודה א"ר אלעזר לוין הדר איהו נמי אמר לווין. וכן הלכה. ולא תיקשי לך ההיא דא"ל אביי לרב יוסף בריש פירקין [ס"ג ע"ב] אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה, דהתם אע"ג דליכא שער קאמר. ת"ר המוליך חבילה ממקום למקום. פירוש (חזמה מתעא ללהג'ארה) [תרגום: חבילת חפצים למקום שאינם מצויים] ממקום הזול למקום היוקר. מצאו חבירו ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך בשוויה במקום שתוליכה שם, פירוש באותו מקום אעלה לך הדמים. אם באחריות הנותן עומדת עד שתגיע לאותו מקום מותר. מ"ט, אימת קני ליה לוקח כשמגעת לאותו מקום, ההיא שעתא הוא דשויא. אבל [אם] באחריות לוקח היא אסור, דכיון דבמקום שלקחה ממנו אינה שוה כן, אגר נטר לי הוא ואסור.
<h2>דף עג.</h2>
החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואינן חוששין. פירוש היכא דקונין במקום ארבע סאין בסלע ומוכרין באחר בשלש, מותר ליתן להן סלע על ארבע סאין במקום היוקר עד שיביאוהו, ואין חוששין לאגר נטר לי. מאי טעמא משום דמגלי להו תרעא. פירוש, ניחא להו באותו מעשה, דכיון דשומעין בני אדם כן גולין אליהן מכל מקום, ומאחר שבאין אליהן קונין בין בזול בין ביוקר. רב אחא בריה דרב איקא אמר היינו טעמא דניחא להו דמוזלי. התם במקום שקונין. גבייהו. דכיון ששומעין שכך מכרו, אומרים אם לא נוזיל להם לא ירויחו כלום. איכא בינייהו תגרא חדתא. פירוש חמר חדש. לרב פפא אסור להעלות, דכיון דעדיין לא נודע במקום, לא יבואו אליו בני אדם, וליכא ניחותא. לרב אחא מותר להעלות, דקא מוזלי גביה.
<h2>דף עג:</h2>
רב סעורים אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלי. פירוש אנשי בליעל, פריצים. ומעייל להו בגוהרקא דרבא... (כאן יחמלהם הודג' אלדי כאן יסיר פיה ראס אלמתיבה) [תרגום: היה מטעינם האפריון שהיה הולך בו ראש הישיבה].
אמר רב חמא, ראובן שנתן כספו לשמעון לקנות לו בו יין סתם, ונתן לו שכרו, ונתרשל שמעון ולא קנה לו, ישלם לו יין. כדקאזיל בפדואתא דלישפט. פירוש, שם מקום שהיה היין נמכר בו. כלומר כמו שימכר היין בעיר שהוא בו ישלם לו. אבל אמר לו קנה מיין פלוני ולא קנה פטור, דמי יימר דמזבני ליה ניהליה. רב אשי אמר אפילו ביין סתם נמי לא משלם ליה מידי, מאי טעמא אסמכתא היא. פירוש, דהא לא משלם לו אותו יין אלא אם יקח בכספו שנתן לו. ואסמכתא לא קניא. ואקשינן ורב אשי מאי שנא מהא דתנן. בפרק המקבל [ק"ד ע"א]. אם אוביר ולא אעבדנה אשלם במיטבא. פירוש, האריס מתנה על עצמו, ואומר אם אבייר שדה זו ולא אעבדנה אשלם חכירותך במיטב שעושות השדות. ופריק התם בידו. לזורעה, וכיון שהוא דבר שבידו והתנה עליו אמרינן גמר ומשעביד נפשיה. אבל הכא. ביין. לאו בידו. דאיכא למימר שמא לא ימכרו לו, לפיכך לא גמר ומשעבד נפשיה. והילכתא כרב אשי.
<h2>דף עד.</h2>
תניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ד הי"א] הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת, ואם יש עדים שלקח מוציאין אותן ממנו בעל כרחו. ירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ג], א"ר יצחק הדא אמרה, המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. אמר רבא שלשה בני אדם שנתנו מעות לאחד שיקנה להן דבר, אם עירב כל המעות וקנה מכללם בשיעור מה שנתן לו אחד, זכו בו כולם, כל אחד לפי מעותיו. אבל אם לא עירבם אלא נשאר כל צרור בשם בעליו מן הצרור שקנה בו, זכו בעליו במקח ואין לאחרים בו כלום. פירוש סיטומתא, חותם שטובעין בו הסוחרים על העיסקא כשקונה אותה. ואסיקנא סיטומתא קניא. אע"ג דלא יהיב כספא. לקבולי מי שפרע. ובאתרא דנהיגי דקנו בכך, קנו קנייה גמורה. מקצת פירשו. סיטומתא מגופת החבית שחותמין אותה הלוקחין. אמר רב מחוסר שתים פוסק וכול'. פירוש אמר רב כל דבר שמחוסר שני מעשים ואחר כך יהיה, בין הן בידי שמים, בין הן בידי אדם, חשוב כגמור ופוסק עליו. אבל מחוסר שלש אינו פוסק. ושמואל אמר בידי אדם אפילו מחוסר מאה פוסק בידי שמים אפילו אינו מחוסר אלא אחת אינו פוסק. על הביצים של יוצר. (סראג' אשתקאר) [נראה שצ"ל צנאע אלפכאר תרגום: עושה כלי חרס]. בצים מן היגאה [גומא בלא בצה (איוב ח')]. עפר לבן. פירוש העשויין בעפר לבן, דבר שיש בו חידוש הוא, שאינו מצוי אצל כל אדם, לפיכך אין פוסקין עליהן עד שיעשו. אמימר יהיב זוזי על מאני חספא מכי מעיילי. היוצרים העפר שיעשו ממנו. ואע"פ דכר' יוסי ס"ל, באתריה דאמימר עשיק עפרא. פירוש העפר ביוקר. אי עיילי עפרא סמכא דעתיה ויהיב ליה זוזי ואי לא לא סמכה דעתיה.
<h2>דף עד:</h2>
ההוא גברא. שנתן דמים לחמיו שהיה תגר על דברים ידועים שיש שער בשביל נדוניא לארוסתו. מקודם שיגבה אותן הדברים הוזלו. אתו לקמיה דרב פפא א"ל לחתן אם פסקת עמו כשער הגבוה, כלומר אם התנית עמו שאם יוזילו יעלה לך כשער הזול, שקול בשיווים עכשיו. ואי לא פסקת כשער הזול אלא סתם פסקת עמו. שקול בשיויים כשנתת הדמים באותה העת. ואתמהו עליה רבנן ואי לא פסקת שקול כדמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קנו אמר להו אנא נמי לקבולי עליה מי שפרע אמינא אי פסק כשער הגבוה ומוכר הדר ביה מקבל מוכר מי שפרע אי לא פסק ולוקח הדר ביה מקבל לוקח מי שפרע. דאלמא סבירא ליה לרב פפא דהאי סתמא דתנן ופוסק עמו כשער הגבוה, רבנן היא. והילכתא כותיה. אמר ליה רבינא לרב פפא וממאי דהאי דקתני ופוסק עמו כשער הגבוה דרבנן היא דפליגי על ר"ש בפרק הזהב ואמרי מעות אינן קונות ואפילו הכי דאינן קונות. אי פסק כשער הגבוה מקבל לוקח מי שפרע בכדהשתא. ואי לא פסק מקבל מוכר מי שפרע לכדמעיקרא דהא דייקת הכי, דילמא מתניתין רבי שמעון היא דאמר מעות קונות, וה"ק אי פסקת כשער הגבוה שקול כדהשתא אי לא שקול כדמעיקרא. ואין על הלוקח מי שפרע כלל דזוזי קנו, ולא על המוכר דידו על העליונה. אבל רבנן בין פסק כשער הגבוה בין לא פסק שקיל כדהשתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא, ואין על הלוקח לקבולי מי שפרע כלל, אלא אע"ג דלא פסק מוכר מקבל מי שפרע, דהויא ליה איפכא למה דדיינת. ודחה רב פפא ואמר לעולם רבנן היא ואי אפשר לאוקומה בקנין ממש, דלא משכחינן תנא דסבר הכי, דאימור דאמר ר' שמעון מעות קונות הני מילי בשלא נתחלף השער אלא עומד בשוה כשעת נתינת דמים וכשעת גביית העסק, אבל היכא דזל עיסקא מודה ר' שמעון דמעות לא קנו ומקבל עליה מי שפרע. דאי לא תימא הכי לא משכחת לעולם לוקח דמקבל מי שפרע כלל לר' שמעון. לא תוכל לומר כן, דהא תניא מכל מקום כך הלכה ועיקרה בפרק הזהב [מ"ח ע"א]. מאי מכל מקום לאו לא שנה לוקח ולא שנא מוכר מקבל עליה מי שפרע. ושמע מינה דאית ליה לרבי שמעון מי שפרע בלוקח, ולא מצית לאשכוחי אלא בתרי תרעי. ומאי דסברנא שפיר קא סברנא. והילכתא כרב פפא דפוסק עמו כשער הגבוה, דהא רב אשי קאי כותיה, דא"ל רב אחא לרב אשי מה טענה יוכל החתן לטעון על חמיו הא שליח שוייה, ופריק ליה בשהיה חמיו תגר, ולשום לקנות ממנו נתן לו הדמים.
מלוה אדם את אריסיו חטים לזרע אבל לא לאכול וכו'. פירוש, מותר לאדם להלוות אריסיו שיקחנה ממנו לגורן כדי שיזרענה בעת הזריעה. דליכא למיסמך על שער, דהא ישן יהיב ליה ושקיל חדש. ואע"ג דהוקירה הסאה לא חיישינן, מאי טעמא דניחא ליה לאריס באותו יוקר, דהא טפי מרויח בזריעתיה. ואי לא שקיל לה מפסיד טפי, אבל לא לאכל, דליכא ניחותא מידי.
ת"ר. בתוספת ב"מ דנזיקים [פ"ו ה"ג]. מלוה אדם לאריסיו חטים בחטים לזרע בד"א בזמן שלא ירד האריס לקרקע, אבל משירד אסור. ואקשינן מאי שנא דתנא דידן שרי בין ירד בין לא ירד ולא מפליג, מתנא ברא ד[מ]פליג בתרוייהו. אמר רבה רב אידי אסברה לי, במקום התנא שלנו האריס משים זרע השדה, פירוש לזורעה, וכל זמן שלא נתן האריס הזרע לבעל השדה יכול בעל הקרקע לסלקו, והאריס נמי אם רוצה לירד לפחות קרקע ממה שהתנה יורד, ולא יוכל בעל הקרקע לומר לו כל מה שהתנית עמי תעבוד, בין קרקע מרובה בין קרקע מועטת. הילכך כיון דאמר לו בעל השדה אני אלוך כך וכך חטים הוה לה כמאן דמדידיה יהבינהו האריס לבעל הקרקע, דלא מציתו לסלוקיה. ולא מצי למימר נמי אריס לא בעינא כולי האי קרקע ובעל כרחו יזרע כל אותן חטים שהלוהו. ולא חיישינן שישאיר מהן מה שיאכל. באתרא דתנא ברא מארי ארעא יהיב ביזרא, ומשיורד האריס לא יוכל לסלקו, וכל זמן שלא ירד יוכל בעל הקרקע לסלקו, ויכול (הוא) האריס נמי לומר לא (ארצה) ארד לכל כך קרקע. הילכך כל זמן שלא ירד האריס מותר להלוותו, דשמא רוצה להשכיר קרקע ולזרוע בו חטים. אבל משירד, דלא יוכל לחזור בו, ודאי לאכילה רוצה האריס, דהא בעל הקרקע נותן לו זרע קרקעו. הילכך אסור.
<h2>דף עה.</h2>
אומר אדם לחבירו הלוני כור חטים וקוצץ לו דמים הוזלו נוטל חטים הוקרו נוטל דמים. פי' בשאין שם שער דסמכא. אקשינן והלא קיצץ. כלומר כיון שקיצץ דמיו בין הוקירו בין הוזילו ישלם דקציצה. אמר רב ששת ה"ק וכו'.
לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני נותן לך לגורן וכו'. פירוש בזמן שאין לו ואין שם שער. אבל אם יש לו ואבד מפתח אוצרו או הלך בנו להביא חטים ממקום שיש לו אוצר או פקדון מצי לומר הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח. מאי טעמא דכיון דאית ליה גמר בליביה למפרע מהנך חיטי, והוה ליה כמאן דיחדן ליה. ואי הוקירו או הוזלו בתר הכי ברשותא דמלוה קיימי, ולא חיישינן משום רבית. אמר רב הונא יש לו סאה לווה סאה סאתים לווה סאתים. כלומר אסור ללות יתר ממה שיש לו. אמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה וכו'. פירוש, בני אדם שעשו סיבולת והוציא כל אחד ואחד מהן דינר וקנו מיני מאכל ואוכלין ביחד, אם מדקדקין זה על זה שלא יאכל ולא ישתה ולא יטול אחד מהן יותר על חבירו ואם יטול אחד מהם מנה גדולה היום אומר האחר אני אטול גדולה מחר כיוצא בה. עוברין משום מדה. במדות הכוסות של יין. ומשום משקל. בפת ובבשר ובדגים. ומשום מנין. בבצים ובאגוזים וכיוצא בהן. ומשום לווין ופורעין בי"ט. שאומר אתה אתמול אכלת כך וכך ביצים ושתית כך וכך כוסות אני אוכל ואשתה היום כנגדן. ולדברי הלל עוברין אף משום רבית. שהככר שאכל זה אתמול היה שוה איסר וככר היום איסר וחצי וזה הוא (ה)רבית. וזו השמועה בשבת [קמ"ט ע"א] פרק שואל. אמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים מותר ללות זה מזה ברבית מאי טעמא מידע ידעי דרבית אסורה וקא מחלי ומתנה הוא דקא יהבי להדדי, א"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרים ואריך. פירוש, והאריך זמן הגבייה. אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית, כי קשה הוא שיתן אדם דבר שלא לקח, ולא יבואו הן להלוות ברבית. ולאו מילתא היא דילמא אתי למיסרך. וילוו מאדם בעלמא.
אומר אדם לחבירו נכש עמי היום. פירוש, זרע. ואנכש עמך מחר. ולא חיישינן דילמא מטפי ליה. עדור עמי, פירוש, חפירה, מלשון אשר במעדר יעדרון היום אעדור עמך מחר. אבל לא יאמר לו נכש עמי היום ואעדור עמך מחר עדור עמי היום (ואעדור) [ואנכש] עמך מחר. דחיישינן דילמא דמי אחד יותר [מדמי חבירו]. פירוש גריד, ארץ גרדה (יאבסה) [תרגום: יבישה].
<h2>דף עה:</h2>
רביעה. (תרייה) [תרגום: רוויה במים]. כל ימי גריד אחד. פירוש, שמותר לומר לו חרוש עמי היום ואחרוש עמך מחר. וכל ימי רביעה אחד נמי לזה הדין. לא יאמר חרוש עמי בגריד. שהוא דבר קל. ואעשה עמך ברביעה. שהוא קשה, דהא קא מרבי ליה.
[גורם קללה לעצמו]. שכיון שכופר בו הלוה י(ת)קללו ב"א למלוה ויאמרו ודאי שקר תובעו [שנאמר] תאלמנה שפתי שקר וגו'. ת"ר ג' צועקין ואינן נענין. פירוש בבית דין של מטה. וי"א אפילו בב"ד של מעלה. המלוה מעותיו שלא בעדים והכותב נכסיו לבניו בחייו והמקבל על עצמו ממון רב לאשתו ובשבילו מושלת עליו.
<h2>דף עו.</h2>
השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת וכו'. חזרו זה בזה לא קתני. דמשמע שחזרו בהן או חזר בעל הבית. אלא הטעו זה את זה, דמשמע דהטעו פועלים אהדדי. כגון ששכר פועל אחד וא"ל לך אתה והשכר לי פועלים והשכיר לו, והטעם אותו פועל או הטעוהו. כגון רפקא דמלי מיא. פירוש כגון שחפרו לו שדה או כרם, וירדו הגשמים ונתמלאו הגומות מים ולא מצי איניש לשעורינהו.
<h2>דף עו:</h2>
תניא. בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ז ה"א]. השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת, והאי הטעה חזרה היא דקתני. בד"א. שאין לאומנין על בעל הבית אלא תרעומת. בשלא הלכו. ולא טרחו. אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה. שלא יכלו לעשות בה. נותן להן שכרן מושלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב בטל. הילכך נותן להם שכר פועל בטל, דאמ' כמה רוצה פועל ליקח ביום ולישב בטל, ויהיב להו. בד"א. שאין להן על בעל הבית אלא תרעומת. יש אומר בד"א שאין לבעל הבית עליהם אלא תרעומת. בשלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להם מה שעשו כיצד קבלו קמה לקצור בב' סלעים. שהן שמונה דינרין. וקצרו חציה והניחו חציה בגד לארוג בב' סלעים ארגו חציו והניחו חציו שמין להם מה שעשו, אם היה יפה ששה דינרין נותן להן סלע. או יגמרו מלאכתן ויטלו ב' סלעים. שהתנו. ואם אינו שוה מה שעשו אלא סלע נותן להם סלע. ר' דוסא אומר שמין להן. אותו שנשאר לעשות, אם הוא דבר שלא ימצא מי ישלימנו אלא בששה דינרין נותן להם שקל, דהיינו חצי סלע. או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. בד"א. שאין לבעל הבית עליהן אלא תרעומת. בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד שוכר עליהן, מי שיעשה במלאכה והן משלמין. או מטעה אותן כיצד מטען אומר להן לא סלע קצצתי לכם בואו טלו שתים. פירוש, וכיון שעושין אין נותן להם אלא סלע. ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז. בד"א. דשוכר עליהן בארבעים וחמשים זוז. בשאין שם בשעת חזרתן פועלים לשכור אבל יש שם פועלים לשכור ואמרו לו שכור מאלו ולא שכר אין לו עליהן אלא תרעומת.
תני תנא קמיה דרב, השוכר חמרים והלכו ולא מצאו תבואה נותן להם שכרן מושלם. א"ל חביבי אמר. פירוש, רבי חייא דודו דרב הוה. תרגום ירושלמי או דודו [ויקרא כ"ה] או חביביה. אילו אנא הואי לא יהיבנא להו אלא כפועל בטל ואת אמרת שכרן מושלם. ואקשינן למה השיבו רב מדברי רבי חייא ולא השיבו מדקתני אינו דומה הבא טעון לבא ריקן דמשמע שכר פועל בטל יהיב ליה. ופרקינן התנא לא השלים הברייתא אלא בשכרו מושלם פסק. איכא דאמרי השלימה עד סוף ושנה אבל אינו דומה וכו' וא"ל חביבי אמר אילו הואי אנא לא יהבי כלל ואת אמרת כפועל בטל, ואמרינן אלא קשיא מתניתא ארבי חייא, ופרקינן לא קשיא הא דסרה לארעא מאורתא וכו'. פירוש סרה, פקדה, עי"ן מובלעת, תרגום פוקד [שמות ל"ד] מסער. ועכשיו אם פקד שדהו בערב ומצאה לחה ושיגר שם הפועלים בבוקר נותן להם שכר פועל, דכיון דידע בה דלא מתעביד בה עבידתא לא הוה ליה לאוגרינהו. ומתניתא בכי האי גונא, דכי קאמר ר' חייא היכא דלא פקדה ולא ידע בה, דאנוס הוה, לא ידעה. יש מפרש כי קא אמר ר' חייא בדסרה מאורתא ואשכחה ראויה למלאכה. ומתניתא בדלא סרה דלא הוה ליה לאטרוחינהו על ספיקא. כי הא דרבא. דאמר המשכיר פועלים לעבוד שדהו והלכו ומצאוה מלאה מים שאינן יכולין לעשות בה מלאכה, אם פקדה אותו הערב קודם שישכיר לפועלים ומצאה ראויה למלאכה ובלילה נתמלאת מים מחמת נהר או מחמת חלקה אחת תימטר, פסידא דפועלים הוא, דמזלן גרם. לא סרה לארעא מאורתא. פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל.
<h2>דף עז.</h2>
ואמר רבא השוכר פועלים שידלו מיאור או שוקת מים שישקו שדהו ונפסק המעין בחצי היום, אם היה חידוש, דלעולם לא היה רגיל למיפסק, פסידא דפועלים הוא דמזלייהו גרם. אי הוה רגיל למיפסק, אם בני מתא הם פסידא דפועלים, דאמר להו הא ידעיתו. ואם הם חיצונים פסידא דבעל הבית. ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדולא ואתא מטרא פסידא דפועלים. פירוש דהוה להו למירמי אדעתייהו דילמא אתי מיטרא ולא מיצטריך לדולא. ואי אכלושי נינהו. פירוש אכלושי, הכתפים שהם נוהגים למשא, ואם יבטלו חלשי. אותביה רבא לרב נחמן דהא תניא עד ארבעים וחמשים זוז. אמר ליה כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו. פירוש (עידה אל צאנע ואלתה) [תרגום: מכשירי הפועל וכליו].
<h2>דף עז:</h2>
ומהיכן מגבהו מן העידית. פירוש, מן עידית דנכסיו, דסתם הקונה הקרקע אוזולי מוזיל ומזבין נכסיה, והוי ליה המוכר מזיק כי שמו להפסיד נכסיו לבטלה, ותנן [גיטין מ"ח ע"ב] הניזקין שמין להן בעידית. רשב"ג אומר. בכי האי גונא כי מקרי עבדינן להו תקנתא כי היכי דלא לימצי חד מינייהו למיהדר. מאי היא, היכא דמכר לו שדה באלף זוז וגבה מהן מאתים כותב לו בשדה שטר ובת"ת מאות שטר חוב. והכי קא כתיב אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית באלף זוז לפלוני נתן לי מהם מאתים והריני נושה בו ת"ת זוזי. דייקינן, טעמא דלא מצי הדר, משום דכתב, הא לא כתב מצי למיהדר. ורמינן עלה הא דתניא הנותן ערבון לחברו וא"ל אם אני חוזר וכו'. וכבר פירשנוה בראש פרק הזהב [מ"ח ע"ב] הלכת כיצד משך ממנו. ושנינו לא קשיא הא דנפיק ועייל אזוזי וכו'. פירוש, היכא דמכר באלף, וגבה מאתים או יותר, והיה הולך ובא אליו המוכר בשביל השארית. איגליא מילתא כי לא מכר אלא מפני צורך המעות. הואיל ולא עמדו לו אלו המעות בעת צרתו לא גמר ואקנייה. והיכא דכתב, אע"ג דעייל ונפיק קני. וההיא דעירבון כי לא עייל ונפיק, דאיגליא מילתא דמעיקרא גמר ואקנייה. דאמר רבא האי מאן דמזבין מידעם לחבריה ונתן לו מקצת הדמים עייל ונפיק אשארא לא קני לוקח לא עייל ונפיק אשארא קני.
<h2>דף עח.</h2>
שכר החמור והבריקה. פירוש (תדבר טהרהא וקיל עמית) [תרגום: נפצע גבה, ויש אומרים נסמית]. או שנעשית אנגריה. פירוש (אכדת פי סכרה אל סלטאן) [תרגום: נלקחה לעבודת המלך]. אומר לו הרי שלך לפניך. מתה או שנשברה חייב להעמיד לו חמור. פירוש כשאמר לו חמור סתם. השוכר חמור להוליכה בהר וכו' עד אם מחמת מעלה וכו'. פירוש הוחמה (ערקת ותראפת תם ברדת ומאתת) [תרגום: הזיעה ותש כוחה ואח"כ נתקררה ומתה]. אם מחמת מעלה הוחמה חייב. מאי הבריקה, הכא. פירוש בבבל. תרגימו נהריתא בה. כלומר ניטל מאורה. ויש שגורסין נחריתא בחי"ת, פירוש (אל כ'נאקיה) [תרגום: נשתנקה]. רבא אמר אבזקת. פירוש בלשון ישמעאל (סוס אל ט'הר) [תרגום: אכולת עש בגבה].
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו'. אקשינן מאי שנא רישא דלא מפליג. בין הוחמה להוחלקה. ומאי שנא סיפא ד[מ]פליג. ותני השוכר חמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחמה חייב, דהרים לעולם קור והבקעה חמה. אם הוחלקה. פירוש בלשון ישמעאל (זחלקת) [תרגום: החליקה ומעדה]. פטור. וכל שכן כי בהר היתה מחלקת יותר. בבקעה והוליכה בהר הוחמה פטור. דההר קור הוחלקה חייב. אמרי דבי ר' ינאי רישא שמתה מחמת אויר. ויכול לטעון ולומר אויר המקום הרגה, אילו הלכת במקום שהתנית עמי לא היתה מתה. ר' יוסי בר' חנינא אמר שמתה מחמת אוכצנא. פירוש יגיעה, והיכא דהתנה עמו ללכת בהר והוליכה בבקעה ומתה יכול לומר לו אילו הלכת בהר לא היתה יגעה, דדרך הבהמה להלך בהר בנחת ובכל מקום עומדת להתרויח, כיון שהולכתה בבקעה הלכה בנחיצה ולא נתרווח יגעה ממנה. ואי בבקעה אתני בהדיה, כל שכן דמצי למימר ליה מעלות ומורדות הרגוה. רבא אמר שהכישה נחש. דמצי למימר אילו לא הלכה שם לא היה נחש מכישה. ר' חייא בר אבא אמר הא מני ר"מ היא דאמר כל (המשנה) [המעביר] על דעת בעל הבית נקרא גזלן. וכיון דשינה הוי ליה גזלן וחייב באחריותה.
<h2>דף עח:</h2>
ואמרינן הא מני ר"מ היא דתנן. בהגוזל קמא [ב"ק ק' ע"ב]. הנותן צמר לצבע [לצבוע] לו אדום וכו'. דכיון דשינה הוי צמר גביה כגזילה, ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. דילמא שאני התם (דהכי) [דהא] קנה הצמר בשנוי מעשה שעשה בחילוף. הכא. בחמור. ליכא שינוי (מקנה) [מעשה]. אלא (אמר) רבי מאיר דמגבית פורים. פירוש המעות שגבו הגבאים לשום פורים. דתניא. בראש תוספת מגלה [פ"א]. מגבית פורים לפורים וכו'. פירוש ואין מדקדקין הגבאים בהן על מי צריך ועל מי שאינו צריך, אלא כל שביקש מהן בחזקת עני נותנין לו. ויש מפרש ואין מדקדקין, שאין אומרים בני העיר בכך וכך מסתפקין העניים, אלא הכל נותנין להן מגביית הפורים. ואל יעשה הימנה העני רצועה לסנדלו אא"כ התנה במעמד אנשי העיר דברי רבי (עקיבא) [יעקב] שאמר משום רבי מאיר. דאלמא כיון דעל דעת הוצאת פורים ניתנו המעות (ו)אם שינה העני שלא ברשות נקרא גזלן. דילמא התם נמי דאדעתא דפורים יהב ליה אדעתא דמידי אחריני לא יהיב. פירוש קיים דעתיה קני, ואי לא לא קני, וליכא גזלנותא. אלא הא ר' מאיר דתניא סיפה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק וכו' דילמא התם. על לא יקח. דאתו למיחשדיה אינשי. לבעל הבית. ואמרי אמר פלוני דיזבון לבושא להא עניא ולא זבן ליה וכו'. ולאו משום גזלנותא הוא. ודחינן אם כן ליתני מפני חשד בעל הבית, מאי מפני שמעביר על דעת בעל הבית. ס"א מפני שגונב דעת בעל הבית. ש"מ כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. וקיימא לן כתירוצא בתרא. וכן תירץ ר' יוחנן בגמרא דבני מערבא [ירוש' ב"מ פ"ו ה"ג].
או (שנשאת באנגריא) [שנעשית אנגריא] אומר לו הרי שלך לפניך אמר רב לא שנו. שאומר לו הרי שלך לפניך. אלא אנגריא חוזרת. מחר מחרתים. אבל אנגריא שאינה חוזרת. דניטלה לגמרי. חייב להעמיד לו חמור. ושמואל אמר בין חוזרת בין שאינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה. פירוש, שדרך אחד הוא שהיה השוכר הולך ושיוליכוה האנסין. אומר לו הרי שלך לפניך. ואם לאו, אלא דרכו של שוכר למזרח והוליכוה האנסין למערב חייב השוכר להעמיד לו חמור.
<h2>דף עט.</h2>
אמר רב פפא וכלי זכוכית. פירוש אם ישכיר חמור להוליך עליה כלי זכוכית ונשטת חייב להעמיד לו חמור אחר, דחיישינן שמא יפלו וישברו. אמר רב השוכר חמור לרכוב עליה ומתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת. אמרינן היכי דמי אי דמשכח חמור אחר לאוגורי למה יתרעם. אי דלא משכח אפילו שכר חצי הדרך לא יתן לו, אלא הוא ילך ויטרח ויביא לו חמור ואחר כך יטול כל שכרו. ומהדרינן לעולם דלא משכח לאוגורי. ועל כן נותן לו שכר חצי הדרך משום דאמר ליה אילו בעית מיתא עד הכא לאו אגרא הוה בעית למיתב. והני מילי דאמר ליה חמור זה, אבל אמר ליה חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר. והני מילי כששוה הנבילה יותר ממה שמשכיר לו חמור אחר. [אבל] אם אין בה אלא כדי שכירת חמור אחר בלבד לא מכליא קרנא. ושמואל אמר אף לשכור ישכור דקא מכלינן קרנא. ת"ר השוכר ספינה וטבעה בחצי הדרך ר' נתן אומר אם כבר נתן לו שכר כל הדרך לא יטלנו ממנו ואם לא נתן לו כלום לא יתן. והוינן בה היכי דמי אילימא דאמר ליה השכיר לי ספינה זו להוליך בה יין למקום פלוני אמאי לא יטול שכר חצי הדרך, לימא ליה הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא. אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן לא יתן לימא ליה. ספן, תן לי היין שהתנית עמי עליו, ואני אביא ספינה אחרת. אמר רב פפא לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה. פירוש אם נתן לו לא יטול, דאמר ליה הב לי חמרך ואנא מייתינא ספינתאי. אבל אם לא נתן לא יתן, דאמר ליה הב לי ספינתך ואנא מייתינא חמראי. אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין.
<h2>דף עט:</h2>
ת"ר השוכר ספינה ופירקה. פירוש (ופרג וסקהא) [תרגום: ופינה מטענה]. בחצי הדרך. השומר עצמו. נותן לו שכרו של אותה הדרך. פירוש כדי מה שהלך. ואין לו. לבעל הספינה. עליו אלא תרעומת. אקשינן היכי דמי אי דמשכח לאוגורי ספינתא אמאי מתרעם על שוכר, אי לא משכח. כל שכרו חייב ליתן לו השוכר. ומהדרינן [לעולם] דמשכח לאוגורי, ומתרעם עליו משום רפסתא דספינתא, פירוש (אל תפריג המשאוי ואל וסקי יוהן אל מרכב ויצ'עפה) [תרגום: פינוי המשאוי והמטען מחליש את הספינה ומכחישה], מלשון [דניאל ז'] ברגלה רפסה. אקשינן אי הכי טענתא מעליתא היא גביה. ופרקינן לא צריכא דאפרקה בטוענה בגווה. פירוש, מכר סחורתו לאחר ורוצה לצאת גם הוא דהוי כפירוקה. ואפילו הכי ליכא רפסא. ומאי תרעומת איכא משום שינוי דעתא, שמא יהא האחר יותר קשה ממנו. אי נמי לאשלא יתירתא. פירוש בטורח שיטריחנו, (פאנה יחתאג' צ'ם אל ספינה ללבר ומד אל חבל חתי יכרג' בשכצה ומא כאן מן דכלה גיר בצ'אעה) [תרגום: שהוא צריך לקרב את הספינה ליבשה ולמתוח חבל כדי שיצא הוא בלבד ומה שבתוכה זולת הסחורה].
השוכר חמור לרכוב עליה שוכר מניח עליה כסותו. פירוש (גטאה ווטאה) [תרגום: כיסויו ומצעו]. ולגינתו. פירוש (סטיחתה יעני אל אניה אלדי ישרב מנהא) [תרגום: נודו, כלומר הכלי שהוא שותה ממנו]. ומזונותיו של אותה הדרך וכו' היכי דמי אי דמשכח למיזבן. לחם בכל הדרך. חמר נמי ליעכב. ולומר לו לא תניח מזונות בכל הדרך, כי בכל מקום שתרצה תקנה. אי לא משכח למיזבן שוכר נמי לא ליעכב. לחמר. אמר רב פפא לא צריכא כגון שנמצאין מזונות בדרך על ידי טורח, כמו שהן בכפר או עיר חוץ מן הדרך ההולכת. פירוש מאונא לאונא, מכפר לכפר, כלומר צריך לחזור עליו. ויש מפרש (רתב מחתרסי אל טרק) [תרגום: מקום שומרי הדרכים]. חמר דרכיה למיטרח שוכר לאו דרכיה למיטרח ולייתי. השוכר חמור לרכוב עליו איש לא תרכוב עליו אשה. פירוש כי רכיבת האשה יותר טורח על הבהמה מן רכיבת האיש. אשה רוכבת בין גדולה. פירוש בגוף. בין קטנה ואפילו מעוברת ואפילו מניקה בבנה. אמרינן השתא מניקה אמרת אין מעוברת מיבעיא אמר רב אפילו מעוברת והיא מניקה קאמר. כלומר שתי[ה]ם יש לה.
<h2>דף פ.</h2>
ונשבר הקנקן. פירוש בלשון ישמעאל "אל מקרין", והוא עץ קשור לצוארי השוורים, והוא הצמד זה הקנקן עם הפרה שכרו. ובעירובין נמי גרסינן קנקן כי האי גונא בסופו [ק"א ע"א]. ויש אומר הוא היתד של מחרישה (וקיל אל מדכל פי סכה אלחדיד) [תרגום: ויש אומרים המוכנס באת הברזל של המחרישה]. פטור. דליכא ספיקא, דבקעה ניחא מן ההר. (וקיל הקנקן אסתעארה לג'סם אל בקרה) [תרגום: ויש אומרים הקנקן שם מושאל לגוף הפרה]. רב פפא אמר דנקיט פראשא משלם. פירוש, אותו שידו על אחורי המחרישה. דכיון שרואה שנתפשה המחרישה באבן או בכלים קשה, היה לו לומר למושך והוא דנקיט מנא עמוד והעמד. רב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא משלם, ואי ארעא דמחזקא בגרונדי. פירוש אם היא קרקע מוחזקת שיש ביה עקלקלות, כגון אבנים טמונות ושרשי אילנות, תרוייהו משלמין. מקצת פירשו, פרשא, מרדע, הואיל וזה מכוין הפרה לתלמיה ועוית לה את השורה, נשבר ה0אֵת שהוא הקנקן. דנקיט מנא, אותו שהולך אחר המחרישה עץ המחרישה שלאחריה בידו, ומכבידו בקרקע כדי שיעמיק חרישתו. בגרונדי, שמוחזק מקדם מקום אבנים.
היה בה מום אחר וסנפו בין המומין. כלומר הזכירו בין אלו המומין שאין בה אחד מהם. הרי זה מקח טעות. דיכול הלוקח למימר כיון דחזיתה דליתא נגחנית ולא נשכנית, ולית בה חד מאלו המומין, סמכא דעתאי ואמינא אף האי מומא נמי לית בה. משום הכי הוי מקח טעות. אבל אם אמר לו מום זה שהיה בה ודאי ומום אחר, ולא הזכיר אותו המום, אין זה מקח טעות, דהוה ליה למידק ולא דק ואיהו הוא דאפסיד נפשיה. פירוש סנפו, (אשרטה) [תרגום: התנה עליו], מלשון סמפון. תניא נמי הכי. בתוספת בבא בתרא דנזיקין [פ"ד ה"ג]. המוכר שפחה לחבירו על מנת שאין בה מומים. ספר אחר, על מנת שיש בה. ספר אחר, סתם. ואמר לו חולה היא שוטה היא נכפית היא, היה בה מום אחד וסנפו בין המומין ה"ז מקח טעות, ואם אמר לו אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות. ס"א מום זה ומום אחר עמו אין זה מקח טעות. וכך הלכה.
<h2>דף פ:</h2>
כל האומנין שומרי שכר הן וכו'. כל זמן שתופס הכלי בשביל שכרו הרי הוא כנושא שכר עליו, ואם נגנבו או אבדו חייב באחריותן. וכולן שאמרו טול את שלך והבא המעות. אחר כן, ונתרשלו הבעלים מלקחתן, הוי עליה שומר חנם.
המלוה על המשכון שומר שכר. פירוש מיחייב על הגנבה ועל האבדה. רבי יהודה אומר אם ההלואה מעות שומר חנם הוא. שלא תנעול דלת בפני לוין, דהא לא איהני מידי. אבל אם מכר לו פירות והניח לו על דמיהן משכון, הואיל ונהנה במה שהרויח בפירות הוי על המשכון שומר שכר. ירושלמי [ב"מ פ"ו ה"ז], רוצה אדם ליתן כמה ולמכור פירותיו על ידי משכון מאי טעמא דמצוה קא עביד, פירוש בשעת ההלואה, ובההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא בההיא שעתא הוי על המשכון שומר שכר. אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכון עני. פירוש, כדי שיגבה חובו משכירותו מעט מעט. מפני שהוא כמשיב אבדה. פירוש, אי עביד הכי יתפרע החוב ויחזור המשכון לעני. ואי לא עביד הכי ימכור המשכון ויפרע. [פ"ב ע"ב] הכין תניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ז ה"י], אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכון של עני לפחות, ושל עשיר אינו רשאי ליגע. אוקימנה דכי אמר אבא שאול במר ופסל וקרדום, פירוש (אלאת אל חדיר) [תרגום: כְלֵי הברזל]. הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פסידייהו. אמר שמואל הלכה כאבא שאול.
<h2>דף פא.</h2>
הנהו אהלויי. פירוש, מוכר נתר ובורית. ויש מפרש מוכרי בושם. ויש מפרש (רפאקה פי כ'ימה מסאפרין באן יכבז כל יום אחדהם באל נובה) [תרגום: הסכם בין חברים שבאוהל הנוסעים שיאפה בכל יום אחד מהם בתורו]. ההוא יומא. פירוש, דידיה דהוו עליה שומרי חנם. אמרו ליה לחד מינייהו זיל אפי לן אמר להו נטור לי גלימאי, אדאפי פשעו ביה וכו'. קס"ד דאיהו גבייהו הוה אפי. ואיגליא מילתא בתר הכי דההיא שעתא דאיגנוב הוי מארי גלימא שתי שיכרא, ופשיעה בלא בעלים היא. וחלוקת רב אחא ורבינא בפשיעה בבעלים היא בתחילת השואל את הפרה [צ"ה ע"א]. ואסיקנא דההוא יומא לאו דידיה הוה, ושומרי שכר הוו חביריו, כי בשכר אפייתו שמרוהו, ונגנב בלא פשיעה, אתו לקמיה דרב פפא חייבינהו אמרו ליה רבנן והא גניבה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דלא הוו בהדייהו.
<h2>דף פא:</h2>
הנהו גברי שהיו מהלכין בדרך, אחד הארוך רכוב על חמור ומיכסי סדינא של פשתן, והשני קצר מהלך על רגליו ומיכסי סרבלא, הגיעו למעבר נהר, שם הקצר סרבלו על החמור ולקח סדינו של רוכב, שטף הנהר הסדין, חייביה רבא מדסלקא דעתא משום דסבר דברשות מריה שקלה. אמרי ליה רבנן דשאלה בבעלים היא ופטור הוא, איכסיף, לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתו לקחו. ההוא דאוגר חמרא אמר ליה לא תיזול באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא. פירוש (באן אל טריק פיה וחל) [תרגום: כיון שדרך זו יש בה בוץ]. א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. פירוש, כי אמרינן מה לי לשקר היכא דליכא סהדי, אבל היכא דאיכא סהדי דבאורח נהר פקוד אזל לא יוכל לפטור עצמו אלא בתרי סהדי.
<h2>דף פג.</h2>
זיל אייתי ראיה דכד זבנת להו חמרא הוו ואיפטר. פירוש ואיפטר משבועה. אתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא. שם מקום. דדרו באגדא ואיתבר. פירוש כתף שמוליך שתי חביות על שכמו במוט, אחת מכאן ואחת מכאן והוא באמצע, ונשברו, משלם חצי ההפסד. מאי טעמא דנפיש כח הסבל לחבית אחת וזוטר לתרי, ולא היה לו להכנס תחתיהן. לישנא אחרינא, קרוב לאונס. דהא נתקל. וקרוב לפשיעה. דאמאי שקיל תרתי דמי (לאונס) [לפשיעה], ולא דמי לאונס כי האי גונא. מקצת פירשו, משוי שראוי לשני בני אדם ונכנס תחתיו לבדו.
השוכר את הפועלים. פירוש סתם. ואחר כך אמר להם להשכים ולהעריב, אין יכול לכופם. ואע"פ שנתן להם יותר ממה ששוכרין שאר פועלין יכולין לומר האי דטפית לן אדעתא דעבדין עבידתא שפירתא. מקום שנהגו לזון פועלים יזון. ואם נהגו לספק מיני מתיקה לקינוח סעודה יספק. [פ"ו ע"א] הכל כמנהג המדינה, לאיתויי באתרא דנהיגי פועלים מיכרך ריפתא ומישתא אנפקא דחמרא ומיזל לדברא, ואי אמר להו קדימו ואתו אע"ג דמטפי להו באגרא לאו כל כמיניה. ואם פסק להו מזונות, מזונות ריבה להן. יותר מהמנהג. ומעשה דר' יוחנן בן מתיה שאמר לבנו שכור לנו פועלים והלך ופסק להם מזונות. פועלים לא סמכא דעתייהו, מידע ידעי דעל אבוה סמיך. וכשבא אצל אביו א"ל בני אפילו את עושה להן כסעודת שלמה בשעתו אין את יוצא ידי חובתך שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להן על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית. פת חטים וקטנית בשביל לפתן.
<h2>דף פז.</h2>
ומיבעיא לן הא דתני פת קטנית, פת של קטנית היא, ומאכילו בלא בשש. או פת של חטים וקטנית. ופשטינן פת וקטנית תנן. פירוש צריכה וא"ו כי מורדיא דלבדות, פירוש לבדות שם הנהר, והוא כמו אגם, כלומר צריכה וא"ו כמו המשוט של מלחין המנהיגין הדוגית בנהר הנקרא לבדות. [עד שלא יתחילו במלאכה]. דאי התחילו במלאכה ודאי סמכא דעתייהו, ולא מצי למימר לבריה הדר בהו, דקיימא לן בפרק הזהב [מ"ט ע"א] דיש בדברים משום מחוסרי אמנה. רשב"ג אומר אע"ג דפסק וריבה מזונות הכל כמנהג המדינה. הכל לאיתויי הא דת"ר השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים [מבני העיר] נותן כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהן. פירוש מחשבין הגדול שבשכירות והפחות שבשכירות וכוללין זה עם זה ונותנין לו חצי הכלל.
ואלו. פועלין. אוכלין מן התורה. אע"ג דלא התנו. כל שכן אם היא הלכת מדינה. העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכתן מן הקרקע, כגון בוצע ענבים, דכבר נגמרה מלאכתן. אבל אם היה בוצר בוסר לחומץ אינו אוכל. ואוכל נמי בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו. למעשר. ובדבר שגידולו מן הארץ. אבל אם היה מגבן ומחבץ אינו אוכל. אלו שאינן אוכלין העושה במחובר לקרקע. בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאמרן, בוצר בוסר לרפואה וכיוצא בו. ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו. כגון העתקת יין מחבית לחבית. והעושה בדבר שאין גידולו מן הארץ. כגון מגבן ומחבץ כדאמרן.
<h2>דף פז:</h2>
מנא הני מילי. דתנן במתניתין. דכתיב כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגו'. והאי כי תבוא בפועל מיירי, כדאמרן לקמן נאמר כאן כי תבוא ונאמר להלן ולא תבוא עליו השמש מה להלן בפועל, והיינו דמתרגמינן ארי תתגר, אף כאן בפועל. רעך ולא הקדש. פירוש ואפילו שבעך לא תאכל, דאסור ליהנות מן ההקדש. ואכלת ולא מוצץ. ענבים, ולא ענבים ודבר אחר, כדתנן [צ"א ע"ב] היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים. כנפשך, [כנפש של בעל הבית] כך נפשו של פועל מה נפשך. פירוש את אוכל ארעי תמיד ופטור מן המעשר וכו'. תוספת [פ"ח ה"ה], האוכל מן התורה לא יקלף בתאנים ולא ימצמץ בענבים. בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל. כלומר בדבר שנגמרה מלאכתו וראוי לתתו בכליו של בעה"ב אתה אוכל.
<h2>דף פח:</h2>
אשכחן אדם במחובר. פירוש, אשכחן כי אדם אוכל במחובר, דכתיב [דברים כ"ג] כי תבוא בקמת רעך וגו'. ושור בתלוש. פירוש בשור שאוכל בתלוש דכתיב [דברים כ"ה] לא תחסום שור בדישו. רבי אמי אומר אדם בתלוש לא צריך קרא דכתיב כי תבוא בכרם רעך מי [לא עסקינן] ששכרו לכתף. פירוש, מי אמר לך (את דבוצר) [דבבוצר] מיירי, אולי ענבים בצורות היו לו במקום אחר והשכירו שיעתיקם ליקב לדרוך או לַשֶמֶש, ואמר רחמנא ליכול. שור במחובר מנא לן דאכיל. פירוש אם השור עושה בכרם, כגון שהיה מושך הענבים בעגלה. אי נמי היה חורש בשדה וקמה סמוכה לו.
רבינא אמר לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קראי דכתיב לא תחסום שור בדישו, מכדי כל מילי איתנהו בחסימה. בין סוס בין חמור ושאר בהמה חיה ועוף. דילפי שור שור משבת. דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך. [והכי] תנן בס"פ שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"ד ע"ב], אחד השור ואחד כל בהמה וכו'. ותניא בסיפרי [פ' תצא פיסקא רפ"ז] לא תחסום שור בדישו, אין לי אלא שור, מנין לעשות שאר בהמה וחיה ועוף כיוצא בשור, ת"ל לא תחסום מ"מ. הואיל והכל ריבה, ליכתוב לא תדוש (זו) בחסימה דמשמע כל בהמה דשה, שור דכתב רחמנא למה לי, אלא על כן כתבו לאקושי חוסם לנחסם, מה חוסם, פירוש האדם, אוכל במחובר אף נחסם, פירוש השור, אוכל במחובר. ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם נמי אוכל בתלוש.
<h2>דף פט.</h2>
ת"ר. בתוספת ב"מ דנזיקין [פ"ח ה"ג]. מה דייש מיוחד דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה. פירוש גמר מלאכתן מן הקרקע. פועל אוכל בו אף כל שגידולי קרקע. בשעת גמר מלאכה. פועל אוכל בו. מה דייש דבר שמיוחד בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל שבשעת גמר מלאכתן. מן הקרקע. פועל אוכל בו, יצא המנכש בשומים ובבצלים הואיל ואינה גמר מלאכה. דעדיין צריכין לקרקע. אין פועל אוכל בהן. מה דייש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו יצא הבודל בתאנים. פירוש מבדיל טובים מרעים. ובגרוגרות הואיל ונגמרה מלאכתן למעשר אין פועל אוכל בהן. מה דייש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתן לחלה שאין פועל אוכל בהן. פירוש לישה, (יתסמא אצ'אפה אלמא בעד מא קד תאלפת אג'זא אל דקייק ומן חין תאלפהא לזמתהא אל חלה) [תרגום: לישה נקראת בצירוף עם המים, לאחר שנתחברו חלקי הקמחים, ומעת שנתחברו נתחייבו בחלה]. ובעינן מהו שיהבהב באור ויאכל. פירוש מהו שיהבהב הפועל השיבלים ויאכל. פירוש (ישוט אל סנבל ב... נאר) [תרגום: יהבהב את השבלים... באש].
<h2>דף פט:</h2>
יהיו עוררין. פירוש עוררין, (יג'ניו. אורין בתבדיל אל (ב)אלף ואל ריש זאי לתפכים אל לפ'ט) [תרגום: קוטפים. אורין בחילוף האלף והריש, כנהוג לתפארת הלשון]. וגודרין בתמרים. [פירוש] (יקטעון אל תמר) [תרגום: קוצצים תמרים]. [ומוסקין] בזיתים (ינפצון) [תרגום: מנערים ומשירים]. ולא יספות במלח ויאכל. פירוש יספות, יקפוץ ידו במלח על הזיתים עד שימס המלח בגופן ויצא שמנן כדי שימתיקו. ת"ר פרות המרכסות בתבואה. פירוש שמהלכות ממקום למקום ועוברות בדרך בגורן, מלשון [ישעי' מ'] והרכסים לבקעה.
<h2>דף צא:</h2>
היה עושה בידיו אבל לא ברגליו וכו'. ירושלמי [ב"מ פ"ז ה"ב] בידיו אוגר ברגליו מקמץ בכתפיו טוען. אמר רב נחמן פועלים עד שלא יהלכו שתי וערב בגת. כלומר לא דרכו הענבים בגת היטב ועדיין לא התחיל היין להימשך, אין שותין ממנו, כי עדיין בחזקת אוכל הוא, ולאו משקה הוא. אבל הלכו לארכו ולרחבו ונמשך היין לבור נעשה בו תורת אוכל ותורת משקה, ומותר לו לאכול ענבים ולשתות יין. היה עושה בתאנים וכו' וכל הפועלים לא אמרו שיאכלו אלא בשעת גמר מלאכת בעל הבית מפני גזל מלאכתו. אבל מפני השב אבדה לבעלים. פירוש אבל משום דחיישינן שמא ישתלם הפרי בתוך המלאכה ולא יהא להם אחר כן מה יאכלו. אמרו פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן. פירוש ממקום שמתחילין לבצור בשורות. ובחזירתן מן הגתות. וחמור אוכלת ממה שעל גבה עד שתהא פורקת.
<h2>דף צב:</h2>
קוצץ אדם ע"י עצמו וכו'. פירוש, יכול הפועל לקוץ עם בעל הבית שכר כדי שלא יאכל ממה שעושה בו. וכן אם השכיר אשתו שתהא עושה עמו או בנו או בתו או עבדו הגדולים יכול לקוץ על ידן שלא יאכלו. והיכא דהוו עושין עמו בנו ובתו ועבדו הקטנים או בהמתו אינו קוצץ מפני שאין בהן דעת. קס"ד בשזה הפועל מעלה להן מזונות, אי אמרת משל שמים הפועל אוכל משום הכי אינו קוצץ לא על הקטנים ולא על הבהמה, דכיון דרחמנא זכי להו ואינהו לאו בני מחילה לא מיקץ. אלא אי אמרת משלו אוכל קטנים נמי ניקוץ. ודחינן מתניתין בשאין מעלה להן מזונות, ולעולם משלו אוכל. אקשינן אי הכי אפילו על גדולים לא יקוץ, הואיל ואינו מעלה להן מזונות. ופרקינן גדולים ידעי ומחלי, קטנים לאו בני מחילה נינהו. ואתו לאוקומה בתנאי, מהא דתני ר' הושעיא קוצץ אדם ע"י עצמו וע"י אשתו אבל לא ע"י בהמתו, קוצץ ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים, וקוצץ ע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים בין קטנים, מאי לאו אידי ואידי. מתניתין וברייתא. במעלה להן מזונות, ובהא פליגי תנא דברייתא סבר משלו אוכל. הילכך קוצץ ע"י עבדו קטן. ותנא דמתניתין סבר משל שמים אוכל ואינו יכול לקוץ עליו. ודחינן לא דכו"ע משלו אוכל, מתניתין בשאין מעלה להן מזונות. גדולים ידעי ומחלי קטנים לאו בני מחילה נינהו. ברייתא בשמעלה להן מזונות, ועל כן פוסק על ידם. אקשינן במאי אוקימתה לברייתא במעלה להן מזונות אי הכי בנים קטנים נמי ניקוץ עלייהו. ופרקינן צערא דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא, דכיון דלאו בני דעת נינהו מצטערי דלא אכלי.
<h2>דף צג.</h2>
אקשינן במאי אוקימתה למתניתין בשאין מעלה להן מזונות, הניחא למ"ד אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שפיר. משום הכי לא מצי קייץ על עבדו קטן. אלא למ"ד יכול ומשלו אוכל אמאי לא קייץ על עבדו קטן. והדרינן לפרוקי, דתרוייהו בשאין מעלה ומשלו אוכל ובהא פליגי תנא דמתניתין סבר אין הרב יכול וכו', הילכך לא קייץ על עבדו קטן, תנא דברייתא סבר יכול. אקשינן ורבי יוחנן דאמר יכול הרב וכו' שביק מתניתין ועביד כברייתא אלא דכו"ע משל שמים אכיל ולא מצי קייץ על עבדו קטן. ומאי קוצץ דא"ר אושעיה קוצץ להן מזונות, פירוש ולא יוכל לעכב ולומר כלום, אבל אינה קציצה מענין מתניתין. ואתמהינן דכותה גבי בהמה תבן ניקוץ לה, כלומר וכי חושש שלא תמחה הבהמה ותאמר לא די לי בכן. אלא לעולם קציצה כדמתניתין היא, ובמעלה להן מזונות, וכדאמרינן לעיל אידי ואידי. ויש לפרש מתניתין בשאין מעלה מזונות, דסבר משל שמים הוא אוכל, לפיכך אינו קוצץ. ברייתא בשאין מעלה להן מזונות, גדולים דידעי ומחלי קוצץ, בהמתו וקטנים דלא ידעי ולא מחלי אינו קוצץ. ובהא פליגי תנא דברייתא סבר משלו הוא אוכל ותנא דמתניתין סבר משל שמים הוא אוכל.
פירוש הילכת מדינה, דברי סופרים, כדתנן בסוף פרק ראשון דקידושין [ל"ח ע"ב] הערלה הלכה ואמר שמואל הילכת מדינה.
ארבעה שומרים הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר וכו'. תוספתא [פ"ח ה"ו], איזהו שוכר שכר הימנו בהמה או כלים. איזהו נושא שכר שכרו לשמור לו את הבהמה או את הכלים. שריג חד מינייהו ונפלה למיא. פירוש, החליקה אחת מהן ונפלה בנהר ושטפה.
<h2>דף צג:</h2>
לקדם ברועים ובמקלות. פירוש לקדם (יתלאקא) [תרגום: לצאת לקראתו], תרגום לקראתו [בראשית ל'] לקדמותיה. שומר חנם בחנם. פירוש שומר חנם אין עליו לשכור מצילין. אלא אם מצא מצילין בחנם נוטלן, ואם אינו מוצא מצילין אלא בשכר אין עליו לשכור ופטור. ושומר שכר בשכר. פירוש, יש עליו לשכור מצילין בשכר, ואם לא שכר חייב. ועד כמה חייב שומר שכר ליתן שכר רועים ומקלות שיעזרוהו ויציל מפי הארי. ומהדרינן עד כדי דמי הבהמה. וכיון דסליק אדעתין דמדידיה יהיב אקשינן, והיכן מצינו שומר שכר [שחייב] באונסין. פירוש, דהאי דיהיב אגרא כדי דמיהן היינו חיוביה באונסין. ופרקינן דהדר שקיל מבעל הבהמות מאי דיהיב. אקשינן אי הכי מאי אהניא ליה לבעל הבית מינייהו, כלומר באותן דמים שנתן יקנה אחרות. ופרקינן נפקא מינה לכשורא דחיותא. פירוש, אותן הבהמות שידע כשרותן וטובתן כבר ניחא ליה בהו, ושמא לא יהו הנקנות כמותן. אי נמי שמרויח הטורח שצריך לטרוח בחזרתו לקנות אחרים.
אגמלא דנרש. פירוש גמלא, גשר. והא דא"ל ידעת ביה בבר אחתך, בשביל עצמו אמר לו כי כל ישראל קרובים ואחים, דכתיב [מלאכי ב'] הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו וגו'. איבא אפקיד כיתנא בי רוניא אזל שבוי ס"א שבו, פירוש שם הגנב וכן אמר רב שמעון ז"ל בהלכות. גברי פלמוסא הוו תמן דאי רמא קלא הוו אתו ומצילין ליה. פירוש באותה שעה שנלקח לו הפשתן היה קרוב לו החיל של מלך, ואילו צווח היו באין ומצילין מיד הלסטים. ויש גורסין דפרמיסקא, ומפרשין אנשים חזקים גבורים. ויש אומר פרמיסקא שר [בעל] זרוע שהיה בשכונתו, אילו צווח היו באין אנשיו ומצילין לו הפשתן. והילכתא כל מי שהיה לו לצעוק ולקבץ אנשים כדי להצילו, ולא עשה כן, בין שומר שכר בין שומר חנם, פושע הוא וחייב לשלם.
שני זאבים אונס. פירוש, דאין הרועה יכול לעמוד בפני שני זאבים. ר' יהודה [אומר] בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס. דשמא מתוך דחייתו לזאב אחד יצאו אחרים ומריעין לרועה. הברדלס. פירוש בלשון ישמעאל (אל צ'בעה אל ערג'ה) [תרגום: הצבוע "אל ערג"'].
ואפילו הרועה מזוין פטור, דהאי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה, פירוש לסטים מסר נפשיה ורועה לא מסר נפשיה. מתני' מתה כדרכה ה"ז אונס סיגפה ומתה אינו אונס וכו'. סיגפה ומתה, פירוש מלשון [במדבר ל'] לענות נפש דמתרגמינן לסגפא נפש. ראשי צוקין. פירוש (אטראף אל גבאל ורווס אל פג'וג'. וקיל אל גבאל אל מנקטעה מתלה) [תרגום: חודי ההרים וראשי הפסגות. ויש אומרים ההרים הקטועים, דוגמתו] מירושלים ועד צוק [יומא ס"ו ע"ב].
<h2>דף צד.</h2>
אקשינן אמאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. והתורה חייבה שומר חנם בשבועה ושואל בתשלומין ושומר שכר בדינו. ופרקינן מתניתין ר' יהודה היא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים דתניא. בתוספתא דקידושין [פ"ג ה"ט]. האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ וכו'. אקשינן ומי מצית מוקמת מתניתין כרבי יהודה, אימא סיפא כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אתאן לר"מ. וכי תימא לעולם ר' יהודה היא וסיפא בדבר שאינו של ממון אימא סיפא כל תנאי שהמעשה מתחלתו סופו בטל מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא (ותניא) [ר"מ דתניא] אבא חילפתא איש כפר חנניה אומר משום ר' מאיר תנאי קודם למעשה ה"ז תנאי. פירוש כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני מאתים זוז. מעשה קודם לתנאי אינו תנאי. פירוש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה. אלא אפילו תימא מתניתין ר"מ, ותנאי שומר חנם וכו' לאו תנאי הוא על מה שכתוב בתורה. דמעיקרא לא שעביד נפשיה, פירוש כיון שהתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל מלשלם וכו', לא ירדו לה בשמירות של תורה, ולא שעבדו עצמן, ואינן חשובין מן השומרין של תורה, וכגון הנח ותיב נטר דמי [פ"א ע"ב]. ואינו דומה למקדש את האשה, שהמקדש את האשה חלו עליו ליקוחין, וכי מתנה עליו שלא לזון ושלא לכסות בא לבטל הכתוב, לפיכך תנאי בטל. תנא. בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ח ה"ז]. מתנה שומר חנם להיות כשואל. אתמהינן במאי בדברים. במה הנאה שעבד לו נפשו. אמר שמואל בשקנו מידו. באותו חפץ, כדכתיב שלף איש נעלו וגו', גמר ומשעבד נפשיה. א"ר יוחנן אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא, וראוי להפקיד אצלו, גמר ומשעביד נפשיה. והילכתא כר' יוחנן.
<h2>דף צד:</h2>
ואקשינן היאך אפשר לצמצם זה הדבר, והלא הפרה עיילא לרשותיה במשיכה ובעלים באמירה. ופרקינן אי בעית אימא כגון דאמר ליה את גופך לא תישאל לי עד שעת משיכת פרתך. הכין תניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ח ה"ח], השואל את הפרה ושאל בעליה שכרה ושכר בעליה, ומתה או נשברה, אע"פ שהבעלים שומרין וחורשין במקום אחר פטור, שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם וגו'. שאלה ואחר כך שאל בעליה שכרה ואחר כך שכר בעליה, ומתה או נשברה, אע"פ שהבעלים עומדין וחורשין על גבה, חייב השואל, שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם. ירושלמי [פ"ח ה"א], השואל את הפרה וכו' א"ר אילא ממשמע שנאמר שלם ישלם אין אנו יודעין אם בעליו עמו לא ישלם, ומה תלמוד לומר בעליו אין עמו שלם ישלם, אלא מכיון ששאל את הפרה ולא שאל בעליה עמה אע"פ שהבעלים חורשין על גבה ומתה חייב. אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל בעלים או שכרן ומתה חייב. א"ר אילא ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם אין אנו יודעין שאם אין בעליו עמו ישלם, ומה ת"ל בעליו עמו לא ישלם, אלא מכיון ששאל הפרה ושאל בעליה עמה אע"פ שהבעלים חורשין במקום אחר ומתה פטור.
<h2>דף צה.</h2>
איתמר פשיעה בבעלים וכו'. פירוש, היכא דיהיב לשומר חנם בתר דאיתגר ליה איהו או השכיר ממנו דבר אחר שנשכר ליה איהו או השאיל לו אחר שנשאל גופו ופשע, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר חייב וחד אמר פטור וכו'.
<h2>דף צו.</h2>
שאל משותפין בהמתן ונשאל לו אחד מהן ונאנסה, שותפין ששאלו ונשאל משאיל לאחד מהן, שאל מאשה ונשאל לו בעלה של אשה ונאנסה, האשה ששאלה ונשאל לבעלה, קנין פירות כקנין הגוף דמי ואותו ששאל מהאשה פטור והאשה ששאלה פטורה אי לאו. ופשטינן דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש היא. וקיימא לן כריש לקיש דאמר קנין פירות לא כקנין הגוף דמי. כולן. בשעה שעושין מלאכתן אם שאל מהן אחד מבני העיר דבר כשאלה בבעלים דמיא. פירוש עידן עיבדתייהו. העתים הידועים שנוטלין עליהן שכר מבני העיר, דהוו להו כמושכרין לכל בני העיר. וכן הרב כשאול הוא לתלמידיו ביומי הכלה, דלא מצי לאישתמוטי להו ממסכתא לאחריתי, ואין לו להתעסק אלא בהילכות הזמן, אם ישאלו התלמידים מן הרב, שאלה בבעלים היא ופטורין הם. אבל בשאר יומי, התלמידים הן השאולין לרב. והני מילי ברבה דלא שקיל אגרא, ואי שקיל לית לן בה.
<h2>דף צז.</h2>
מארי בר חנינא אגר כודנתיה. פירוש פרדתו, כדגרסינן בב"ב [צ"א ע"א] בס"פ המוכר את הספינה כודניא עקרה. נפק לדלויי טוענא בהדייהו פשעו בה ומתה וכו'. אסיקנא דלא שאלוהו שירים המשא עמהם ולא פשעו בה אלא נגנבה, ויציאתו הוא לפקוד המשא היתה שלא יהא הרבה, ולא היא שאלה בבעלים. ועל כן חייבינהו רבא. והאי דלויי דדלי המשוי, כדי לידע שכרו, כמה יקח מהם.
<h2>דף צח:</h2>
השואל פרה מחבירו ושלחה לו המשאיל ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של משאיל או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל ומתה פטור השואל. אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך ואמר לו המשאיל שלחה ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שהוא מחזירה. אקשינן אמתניתין דהא יד עבדו כיד רבו, ואמאי שילחה משאיל ברשות השואל ביד עבדו של משאיל חייב, והא ברשות משאיל קיימא. אמר שמואל מתניתין בעבד עברי דלא קני ליה גופיה, ואין ידו כידו.
<h2>דף צט.</h2>
אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו. פירוש לשלשים יום. ביקע בו קנאו. לכל השלשים יום. לא ביקע בו יכול המשאיל לחזור בו. דקסבר בלקוחות הוא דתקינו רבנן משיכה בשומרין לא. ופליגא דר' אמי דאמר המשאיל הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו. פירוש, (קדר קצ'א אל חאג'ה) [תרגום: כפי ענין הצורך], אם טובת הנאה שבו שוה פרוטה מעל המשאיל. וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה, דתנן [מעילה י"ט ע"א] אין מועל אחר מועל במוקדשין וכו'. ואי לאו דקנאו שואל במשיכה אמאי מעל משאיל, ואמאי מותר חבירו לבקע בו לכתחלה, ליהדריה ולא ליקנייה ולא לימעול משאיל. פירוש דאע"ג דהזיד וביקע בו, משאיל מועל. ופליגא נמי דר' אלעזר דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין. וליתא לדרב הונא, דהילכתא כר' אלעזר דתניא כותיה. והא דתניא כך שכירות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, אוקמה רב חסדא בשכירות קרקע.
<h2>דף צט:</h2>
אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי. פירוש עיגול תמרים. ספר אחר, שוצצא דתמרי, פירוש (ערג'ון תמר) [תרגום: סנסן התמרים] ואית ביה חמשין תמרי, שאילו נמכר כשהוא שלם היה נמכר במ"ט, ואחת אחת היה נמכר בנ'. להדיוט משלם מ"ט. לגבוה משלם חמשים וחומשייהו. וה"מ היכא דאכלן, אז משלם חומש וקרבן מעילה. אבל אם הזיקן ולא אכלן אינו משלם חומש, דאמר מר, בסיפרא. ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' פרט למזיק. אמר רבא הסבלים ששיברו חבית של חנוני ביום השוק יכול חנוני למוכרה בה' זוזי ובשאר ימים בד' זוזי, אם שילמו לו ביום השוק מחזירין לו חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרו ליה ה' זוזי. ולא אמרן. דמהדרי ליה ה' זוזי. אלא שאין לחנוני יין אחר למכור, אבל יש לו חבית אחרת משלמין לו ד', ומשלמין לו שכר הטורח שטרח בקנינה ושכר הברזא שעשה. פירוש ברזא, (מבזל) [תרגום: נקב קדוח]. פירוש זו החבית ביום השוק קנאה החנוני, ואותו היום שברוהו לו.
<h2>דף ק.</h2>
המחליף פרה בחמור וילדה וכו'. פירוש, ומשך בעל הפרה החמור, דמשעה שמשך נתחייב בחליפיו, שהיא הפרה והלכו ומצאוה שילדה. בעל הפרה אומר קודם משיכת החמור ילדה והעובר שלי ובעל החמור אומר אחר משיכתך ילדה ושלי הוא. יחלוקו. וכן המוכר שפחתו וילדה. ומשום הכי נקט התם חליפין והכא מכר, דבהמה לא מיקניא בכסף, ובחילוף מיקניא. ועבד כנעני נקנה בכסף. אקשינן אמאי יחלוקו נחזי ברשותא דמאן קיימא וניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. ופרקינן מתניתין בשאינה ברשות אחד מהם אלא פרה באגם ושפחה בסימטא.
<h2>דף ק:</h2>
מי שהזקינו זיתיו ומכרן לחטבן לעצים, וקודם שיחטבו עשו פרי שנים שלשה גרגרים בראש עמיר, אם יתלקט מהם בבית סאה, שהוא חמשים על חמשים אמה, כדי מה שיצא ממנו רביעית שמן, הרי הן של לוקח, כיון דלא חשיבי. עשו רביעית לסאה, לוקח אומר זיתי גדלו, שאילו חטבתים אני לא היו לך עכשיו כלום. ומוכר אומר ארצי גידלה, שאילו חטבתים אני אז לא היו צומחים שום דבר. ולפיכך יחלוקו. ורביעית שאמרו חוץ מן ההוצאה. פירוש לאחר שיוציא מהן הוצאת קשקוש ועידור וכתישה, וישתייר כדי רביעית. ויש מי שפירש רביעית, רובע קב זיתים ממש.
<h2>דף קא.</h2>
היורד לשדה חבירו ונטעה אילנות שלא ברשות רב אמר שמין לו וידו של יורד על התחתונה. פירוש אם ההוצאה יתירה על השבח נותנין לו את השבח, ואם השבח יתר על ההוצאה נותנין לו את ההוצאה. ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה. פירוש כמה היה רוצה בעל השדה ליתן בכמו זו הנטיעה, ונותן ליורד. ולא פליגי, כי אמר שמואל בשדה העשויה ליטע. פירוש בדקים לן דבעל השדה היה רוצה ליטע שדהו. ודרב בשדה שאין עשויה ליטע. והא דרב. דאמר כי שדה שאין עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה ובעשויה ליטע ידו על העליונה. לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דההוא דירד לשדה חבירו ונטעה אתא לקמיה דרב וכו' אמר ליה לא בעינא. כלומר אלא יעקור שלו. א"ר יוחנן בבית אם אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו בשדה אם אמר אני נוטל אין שומעין לו, שדה מ"ט משום יישוב (דארעא) [א"י] איכא דאמרי משום כחש (א"י) [דארעא] מאי בינייהו איכא בינייהו חו"ל. מ"ד משום כחש ארעא איכא אפילו חו"ל משום יישוב א"י ליכא.
<h2>דף קא:</h2>
המשכיר בית לחבירו וכו'. אוקמה רב יהודה להודיעו, וה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג עד הפסח אא"כ הודיעו ל' יום. קודם החג כדי שיעיין לעצמו מקום. והיינו טעמא דלא שכיח ביתא למיגר בימות הגשמים, (ויוכל) [אבל] בימות החמה בכל זמן שיודיענו ימתין שלשים יום ויוציאנו. ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים לא יוכל להוציאו אא"כ הודיעו י"ב חדש קודם לכן. מאי טעמא דלא שכיחי בתי תדירא למיגר. ובחנויות אחד כרכים ואחד עיירות י"ב חדש. מאי טעמא עד שיגבה הקיפו, כי אם הוציאו לא ידעו בעלי חובו אנה יבקשוהו ויאבד ממונו. רשב"ג אומר חנות של נחתומין ושל צבעין ג"ש מפני שהקיפן מרובה. אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום, כגון שהודיעו כ"ט יום קודם הגשמים, אין יכול להוציאו עד הפסח. אמר רב הונא והא דאמרן אין יכול להוציאו, אפילו הכי אם בא לרבות בדמים מרבה. והני מילי דאיקור בתי.
<h2>דף קב.</h2>
ת"ר המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת וכו'. בעינן ופשטינן דבין מזוזה ובין מקומה חובת הדר היא. (אי) אפשר ליה להניחה בשפופרת של קנה. והזבל של בעל הבית. אתמהינן תרתי, כלומר וכי הרפת חוץ לחצר היא. ואוקמה אביי הכי ושברפת שבחצר. דייק רב אשי מינה דהמשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה, פירוש אם השכיר חצירו להעמיד שם בהמות לא השכיר הרפת, דהא שם בפני עצמו יש לו ולאו בכלל שם חצר עייל.
<h2>דף קב:</h2>
אמר רב אי הואי התם. במעשה דמרחץ. הוה יהיבנא כל חדש העיבור למשכיר. ואמרינן מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון הא אמרה רב חדא זימנא דאמר רב הונא אמרי בי רב איסתירא מאה מעי מאה מעי. פירוש, האומר לחבירו אסתירא אני חייב לך, וחזר ואמר מאה מעי אני חייב לך, נותן לו מאה מעי. ואם אמר לו מאה מעי איסתירא, יהיב ליה איסתירא. ומהדרינן, אי מהתם הוה אמינא פרושי הוא דקא מפרש, וה"ק איסתירא שהיא מאה מעי, ולאו משום תפיסת אחרית, קמ"ל. ושמואל אמר מתניתין בבא באמצע החדש. פירוש, כגון שהיה מנהגו של משכיר לפרוע ממנו שכירות של כל (ראש) חדש בחציו של חדש, והשתא בא אליו בחצי חדש שלשה עשר. זה המשכיר טוען חדש בדינר התניתי עמך, וזה טוען כל השנה בשנים עשר דינרין התניתי עמך, ומספיקא לא מפקינן מחד מינייהו. הילכך יצא בחצי החדש או יתן לו שכירות חציו. אבל אם יבא בראש החדש כולו למשכיר, בסוף החדש כולו לשוכר. ואקשינן, ושמואל לא סבר תפס לשון אחרון, והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. פירוש, האומר לחבירו כור בשלשים סלע אני מוכר לך, אע"ג דמשך כ"ט סאה, יכול לחזור בו המוכר, דלא קנה עד שימשוך כל הכור. אבל אם אמר לו כור בשלשים סלע סאה בסלע, נקטינן לשון אחרון, וקנה סאה (בסאה) [בסלע]. ודחינן, טעמיה דשמואל לאו משום מינקט לשון אחרון, אלא משום ספיקא הוא, וכיון דתפיס לא מפקינן מיניה, הם הכי נמי במתניתין. ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. והכל למשכיר. ואע"ג דאפיך מיפך, ואמר לו דינר זהב לחדש שנים עשר לשנה, דאלמא לית ליה תפוס לשון אחרון. והילכתא כרב נחמן, דהא אקשינן מינה בפרק המקבל [ק"י ע"א] על רב כהנא הכי, והא קיי"ל הילכתא כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימת וכו'.
<h2>דף קג.</h2>
אמר רב פפא האי מאן דאמר לחבריה אושלן האי גרגותא. פירוש (צהריג') [תרגום: בור מים] ונפל לא בני ליה. מקצת פירשו, לא בני ליה שואל, כי היכי דליהדר ולישקי מיניה, משום דהאי גרגותא אושליה והא נפלה לה. גרגותא סתם ונפל בני לה, ועביד מינה כל מאי דבעי. ויש מפרש, האי בני לא בני, משאיל. ואי אמר ליה אושלן מקום לעשות בו גרגותא, יש לו לכרות כמה וכמה, עד דמתרמי כראוי, וצריך למיקנא ממשאיל.
<h2>דף קג:</h2>
מקום שנהגו לקצור. תבואה במגל. אין רשאי לעקור. הזרע בשרשיו. ושניהם מעכבין זה על זה, שאם היה מנהג לקצור ובא המקבל לעקור יכול בעל הקרקע לומר לו אני רוצה שתתבן קרקעי באותן שרשים, יהיו בה כזבל. ואם אמר לו בעל הקרקע עקור יכול המקבל לומר לו לא אוכל לטרוח. ואם נהגו לעקור תבואתן ובא המקבל לקצור, יכול בעל הקרקע לומר לו בעינא דתינקר ארעא. פירוש (אן תתסטח) [תרגום: שישוו פניה], מלשון נקרת הצור [שמות ל"ג]. ויש אומר תינקד בדל"ת, ומפרש מלשון נקיות. ואם נהגו שיחרוש המקבל השדה אחר הקצירה חורש ומניחה חרושה, אע"ג דנכיש באתרא דלא מנכשי, כיון דלא פריש דניכושא כי היכי דלא איכרוב כריב. הכל כמנהג המדינה לאיתויי הא דתניא בב"מ דנזיקין [תוספתא פ"ט ה"ב], מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי שדה. פירוש, שאם היתה השדה לזרע, ובה אילנות, לוקח חלקו מפריהן אע"ג דלא פריש, ואפילו באתרא דכולי עלמא יהבי ארעייהו בתילתא ויהיב האי ארעא בריבעא. כיון דלא פריש לא מצי לממנעיה מלמישקל מינייהו. אי נמי היכא דנהגו דלא למיגר ונהגי כולי עלמא לקבולי בריבעא וקביל האי בתלתא, אפילו הכי כיון דלא פריש לא שקיל באילנות.
וכשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש. אמר רב יוסף בוכרא וטופתא וארכבתא וקני דחיזרא דבעל הבית חיזרא גופיה דאריסא. פירוש נותנין טיט כשיעור אמה על גבי מחיצת הכרם נקרא בוכרא. ס"א בירכא. ואחר שייבש נותנין עליו טיט אחר ונקרא טפתא, ונותנין טיט שלישי ונקרא ארכבתא, ונועצים עליו קנים, עלי צפה על דף, ומשימין עליהן קוצים. אותם הקוצים לבדם משים האריס. כללא דמילתא כל עיקר כלאמי על בעל הבית, נטירותא יתירתא על האריס. פירוש כלאמי, סייג לסתום הפרצות, על בעל הקרקע. אבל כגון היזמי והיגי שעושין על הגדר למנוע החיות מלחבל הכרם, על האריס. ויש מפרש כלאמי שמירה. ס"א בלאמי, והוא מלשון אוצר בלום [גיטין ס"ו ע"ב], פירוש בלום (סת) [תרגום: סתום]. וכן מרא וזבילא דולא וזרנוקא, פירוש (קרבה) [תרגום: חמת מים]. אריסא עביד בי יאורי. פירוש (סואקי ומגארי ללמא) [תרגום: תעלות ואפיקים למים]. והקנים המוחלקין. פי' שהוסרה קליפתן שלא ירקבו. מה טעם. חולקין אותן, דמעיקרא שניהם מספקין את הקנים.
המקבל שדה מחבירו סתם ואפילו בית השלחים. פירוש סקאה, מלשון מי השילוח [ישעי' ח']. ויבש המעין. שהיה משקה ממנו. פירוש אחר, בית השלחין, ארץ הנגב שצריכה מים תדיר ואם לא ישקנה יפסדו זירועיה. שדה בית הבעל, ארץ מלוחלחת ששותה מי גשמים ואינה צריכה למים אחר, ויבש המעין, שהיה משקה. או שהיו בה אילנות ונקצצו, אין מנכה לו מן חכורו. מאי טעמא דשם שדה קיבל ממנו, ושדה נקראת בלא מעין ואילן, וכן היא (עד) השתא. ואוקימנה בשייבש (הזרוע) [הנהר הקטן] שהיתה נשקית ממנו אותה שדה, ונשאר הנהר הגדול, דאפשר לאיתויי בדולא. אבל אם יבש העיקר, מכת מדינה היא, ותנן לקמן אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו. אבל אם אמר לו חכור לי בית השלחין זו או בית האילן זו, הכי הוא דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא. הילכך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מחכורו.
<h2>דף קד.</h2>
האי פירקא, עשרה מתניתין, דרישא דכל חד מינייהו המקבל שדה. קמייתא ותנייתא משכחת להו בקבלנות אי נמי בחכרנות כדרב פפא. ג' דמשנכה בה הבירה, במקבל איתה. דאי בחוכר [א]מאי בעיא שומא. ד' דלא רצה לנכש, בחוכר. דאי מקבל מאי איכפת לך. ה' דלא עשת, במקבל. דאי חוכר מאי איכפת ליה [אי] ניטפל אי לא. ו' דחגב, בחוכר, דאי מקבל מאי מנכה לו. ז' דְל0קַת, בהדיא כתיב בה בעשרת כורין, דאלמא חוכר הוא. ח' דרבן שמעון בן גמליאל, בחוכר. דאי מקבל מאי איכפת ליה [אי] שקיל. ט' דשנים מועטות, בחוכר. דאי מקבל, חולקיה קא שקיל. י' בהדיא כתיב בה בשבע מאות דינרין. והיא דאמר רב פפא. תניא בתוספתא [פ"ט הי"ב] השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי משכיר שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך.
המקבל שדה מחבירו, ומשזכה בה הבירה וכו'. תניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ט ה"ה], שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ואין שמין אותה כנגד שדות שבצידה שמא זו נירה וזו אינה נירה זו מזובלת וזו אינה מזובלת זו מטוייבת וזו אינה מטוייבת, אלא שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. תניא ר"מ היה דורש לשון הדיוט אם אוביר וכו'. הזכירו התנאין הנכתבין על האדם בשטרות. ועל כן קרא להן לשון הדיוט, כי בנינן ועיקרן נבנה מדברי הדיוט, שדיבר וכתב בתנאו, ואילולי דבריו לא היו הויין ולא היו נוהגין.
<h2>דף קד:</h2>
הרבולאי מגבו תילתא וכו'. פירוש היה מנהגם לגבות הבעל שליש מה שכותבין עליו. ומרימר היה מגבה הכל בשהקנו ממנו, ואע"ג דמנהג מקומו לכפול. רבינא משבח וכתיב לבנתיה אמרו ליה חתניו ניקני ממך אמר להו אי מכפל לא מיקנא. דתנן דברים הנקנין באמירה. אי מיקנא לא מיכפל. ההוא גברא שצוה מחמת מיתה ואמר הרי ארבע מאות זוז לכתובת ברתי. ולא ידעינן אי ארבע מאה דאינון בכתובה תמני מאה אמר, אי אמר כתבו לה בכתובתה ארבע מאה דאינון מאתים. אמר רב אשי חזינן אי אמר הבו לה ודאי לכן נתכוין ארבע מאות שהן שמונה מאות. ואי אמר כתובו לה למאתים שהן ארבע מאות נתכוין. ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי וכו' וזרעה חיטי, ובא לו בחלקו שוה מה שהיה (יבוא) [בא] לא משומשמין. סבר רב כהנא למימר צריך בעל הקרקע שינכה לו מן הקבלנות שלקח ממנו כדי מה שהרויח בקרקעו, כי יותר מכחישין השומשמין הקרקע מהחטים. אמר ליה רב אשי יאמרו בני אדם במשל. תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה. כלומר יכול לומר לו בעל הקרקע, יותר הייתי אני אוהב כחש קרקעי מכחש חלקי. וההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי ועבדא חיטי טפי משומשמי. כלומר שיבוא לו בחלקו שוה יותר משוה מה שהיה (יבוא) [בא] לו משומשמי. סבר רבינא למימר יתן למקבל השכר שניתוסף לו בין חלקו מחטים ומה שהיה בא לו משומשמין. אמר ליה רבא מדיפתי לרבינא מקבל אשבח ארעא לא אשבח. בתמיה. פירוש, ולא יתן לו.
אמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה. פירוש דברי רבא בתקנתא דרבנן דמלוה דרי תרי תילתי הפסד ופלגא דרויחא. והשתא אם נתן לו מאה זהובים בשטר לקנות בהן חטים, ונתן לו מאה זהובים אחר כן בשטר לקנות בהן שעורים, וקנה והפסיד בחטים שלשים זהובים, והרויח בשעורים שלשים. אילו היה הכל בשטר אחד היה הריוח ממלא ההפסד. ועכשיו שהם שנים, מהריוח נוטל חמשה עשר והפסד מקבל עשרים. משתכח דמפסיד חמשה.
<h2>דף קה.</h2>
תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה. פירושה איפכא, דכיון דחד שטרא הוא לא שקיל רווחא מידי. דאי הוו תרי הוה שקיל חמשה. והוא הדין היכא דדרי מלוה פלגא הפסד ותילתא באגר, דאי הוה חד שטרא לא מפסיד מידי במלוה. השתא מפסיד חמשה. ולוה נמי אי הוו תרי הוה שקיל חמשה.
אמר רבא האי מאן דמקבל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח טורח מוסף על התנאי בלא רשות מרי עיסקא, ומילא החסרון, כגון שנתן לו מאה זהובים לקנות חטים, וקנאן והפסיד בהן שלשים זהוב, והלך הוא מדעתו וקנה שעורים בשבעים שנשארו, ומכרן במאה, לא יוכל לומר לו לבעל העיסקא שלשים של הפסד עליך מהם עשרים ולך מהריוח חמשה עשר, ויחזור קרנו תשעים וחמשה זהוב. הכי גרסינן לא מצי אמר ליה דרי מהאיך פסידא דאמר ליה מלוה להכי טרחת ומליתיה דלא ליקרו לך מפסיד עיסקי. וליכא לפרושי הא דרבא באנפא אחרינא, דבהדיא תניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"ט ה"ה], המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים, ואם לקח ומכר השכר לאמצע.
ואמר רבא הני בי תרי דקבילו עיסקא בהדי הדדי. פי' בשותפות, כגון שנים שקנו יין בתשרי על דעת שימכרוהו בניסן, ובמרחשון הוקיר היין, ואמר האחד לחבירו תא ניפלוג, כלומר נמכור ונחלוק הדמים. יכול השני לעכב ולומר בניסן נרויח יותר. ואם אמר לו תן לי עכשיו ממנו כדי חלקי מהריוח בשויו עכשיו, ובניסן תתן לי הקרן, יכול לעכב ולומר רויחא לקרנא משתעבד. ואי אמר נחלוק היין עכשיו, ואת תפוס שלך כל זמן שתרצה מכור. מצי אמר ליה עיסקא להדדי משתעבד. שמא יפסד חלקי. ואי אמר ליה הב לי פלגא דידי ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך מצי אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף.
פירוש לנכש, לנקות העשבים. ואתאן לפרושי טעמא דמתניתין ואע"ג דאמר ליה מקבל בתר הכי אנא כריבנא לה, אמר ליה בעל הקרקע חיטי מעליאתא בעינא, כי יותר טובים יבואו החטים כשמנקין השדה. ואם אמר לו אני אקנה לך חטים כנגד חלקך מן היפים שבשוק, אמר ליה חיטי דארעאי בעינא. ואי אמר ליה מנכישנא לך שיעור מנתך, אמר ליה מנסבת. תרגום לקחת [בראשית כ'], תיסב, כלומר תקיח שם רע לשדי שעושה חטים רעים. ודחינן הני טענתא, דבהדיא קתני למחר את יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים, ועל כן לא יוכל לומר לו בתר הכי כריבנא, דאמר ליה בעל הקרקע כיון שיוקשו העשבים יפול זרעם בשדה והחרישה לא תסלקם, וסוף סוף מעלה לפני עשבים.
המקבל שדה מחבירו ולא עשת וכו'. פירוש וזרעה ולא עשת צמח כראוי. אם יש באותו שהצמיחה כדי להעמיד כרי, דהיינו סאתים. חייב להיטפל בה עד סופה לשמור ולקצור ולתקן. פחות מכאן, אם לא ניטפל בה פטור, ולא הוי כמובירה. ת"ר. בתוספת (ב"ק) [ב"מ] דנזיקין [פ"ט ה"ה]. המקבל שדה מחבירו ולא עשת, אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב להטפל בה, שכך כותב לו אנא איקום ואוניר. פירוש מלשון נירו לכם ניר. ואזרע ואחצוד ואעמר ואדוש ואידרי ואוקים כריא קדמך ותיתי את ותיטול פלגא ואנא בעמלי ובנפקות ידי פלגא. ובעינן כמה להעמיד כרי ר' יוסי בר' חנינא אמר כדי שתעמוד בו הרחת. הוא עץ כמו של חנית. ובראשו האחד עץ אחד מוכנס על רחבו, ובו שלשה שינים של עץ. והוא הנקרא כונס. ובפחות סגי ליה כשנועץ השלשה שינים, שהוא הכונס. אבל נעץ קצה המטה צריך הרבה מפני כובד הראש. ופשטינן מינה דר' יוסי בר' חנינא כל שאין הכונס שלה רואה פני החמה, דאלמא הראש נועצין.
<h2>דף קו.</h2>
ובעינן היכא דאשתדוף כל שדות מחכיר ולא אישתדוף רוביה דבאגא לא מנכי ליה דהא לא אישתדוף רוביה דבאגא, או דילמא כיון דאישתדוף כל ארעאתיה מצי אמר ליה משום לתך הוא. ופשטינן דלא מנכה ליה, דאמר ליה אי משום לתאי היה נשאר לי קצת שארית, כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה, כלומר כי אין הקב"ה מאבדנו לגמרי. וזו השדה שבידך היתה נמלטת לי, אלא בגללך נשדפה. ובעינן היכא דאישתדוף כל שדות חוכר ואישתדוף רוביא דבאגא מאי וכו'. ואתאן למיפשט דמנכה ליה. ודחינן דמצי מחכיר אמר אי הוית חזי לאישתיורי לך הוה משתייר לך מדנפשך. אמר שמואל לא שנו. דמנכה לו במכת מדינה. אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב, אבל לא זרעה חייב בכל חיכורו, דאמר ליה אי זרעתה הוה מיקיים בי כי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו.
<h2>דף קו:</h2>
אמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצימחה ואכלה חגב, אבל זרעה ולא צימחה והניחה חייב. חייב החוכר, דהוה ליה לזרוע וליזיל כמה וכמה פעמים. ועד אימת. היה לו לזרוע וליזיל. אמר רב פפא עד ימים שמזל כימה עומדת בערב באמצע הרקיע. וזה הוא שאמר עד דאתי אריסא מדברא וקיימא כימה ארישיה. גרסינן בתחלת ראש השנה [י"א ע"א], רבי אליעזר אומר (או) י"ז במרחשון, יום שמזל כימה שוקעת ביום, פירוש בתחלת היום. ר' יהושע אומר י"ז באייר, יום שמזל כימה עולה ביום, פירוש בתחלת היום. דמשכחת בשבט מזל כימה בערב באמצע הרקיע. אלמא היה לו לזורעה עד שבט.
המקבל שדה מחבירו בעשרת כורין חטין ולקת וכו', כלומר עשת חטים רעות. ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא עבדה אספסתא חרשה וזרעה שערי לקיין הנהו שערי. פירוש קבל ממנו שדה שיעשה בה אספסתא ויתן לו מכל פעם שיעשה כך וכך אספסתא. עשה פעם אחת טובה ולא נתן לו, עשה פעם אחרת ולא באה אספסתא טובה. רצה ליתן לו ממנה השתי פעמים. ודחינן דבקמייתא עבדא ארעא שליחותה, הילכך חייב ליתן לו מן הראשונה אספסתא יפה. יש מפרש ההוא דקביל ארעא לאספסתא בכך וכך שערי, ולחרשה נמי שערי בכך וכך שערי, עבדא אספסתא וכו'. רב מתתיה גאון ז"ל, ההוא דקביל ארעא לאספסתא בעשרים כורי חיטי עבדה אספסתא וחרשה וזרעה שערי לקיין הנך שערי, ולקיין נמי חיטי דכולי עלמא. שלחוה לרבינא כי האי גונא מאי, כי לקת נותן לו מתוכה דמי למתניתין אי לא כיון דלקו שערי דארעיה יהיב ליה מינה חיטי לקיותא או לא. שלח להו יהיב ליה חיטי מעלייתא. ולא דמי למתניתין דמתניתין לקת ולא עבדא ארעא. אבל הכא אספסתא אצלחה לה, ושערי להרויחא הוא. הילכך יהיב ליה חיטי מעלייתא. ומודה רב אשי בענבי דכדין. פירוש שהתליעו ונפסדו בבית הבד, כדגרסינן, הני תמרי דכדא [חולין נ"ח ע"ב]. ושדה שלקת בעומריה. דנותן לו מתוכן, דעדיין לא עשת השליחות, כי השליחות אחר שיסחט. יש גורסין דכרום.
היה מקבל שדה מחבירו וכו'. האי נמי חוכר הוא. החטים מכחישין הקרקע יותר מהשעורים. חטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר. אתאן לאוקומי טעמא דרשב"ג משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואידחיא מהא דתניא בראש תוספת מגילה [פ"א ה"ה] מגבית פורים לפורים ואין עני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אלא אם התנה במעמד אנשי העיר ורשב"ג מיקל, ולא חייש משום שינוי דעת בעלים. [ק"ז ע"א] ואסיק אביי טעמא דרשב"ג דלא תיתבר ארעיה. פירוש תיתבר, כלומר תתבייר ארעיה, כדמתרגמינן לא תשם [בראשית מ"ז] לא תבור. ויש גורסין בדל"ת, מלשון איבוד. הא לן. פירוש לבני בבל. והא להו. לבני ארץ ישראל.
<h2>דף קז.</h2>
אמר ליה רב יהודה לרבין בר נחמן. שהיה בר מצריה. אלו השחליים הצומחים בין הפשתן, כל זמן שהן לחין אין בהם משום גזל, דאותו שיקחם טובה עושה לבעל הפשתן, מפני שמנכש פשתנו. והעומדין אגבולין יש בהן משום גזל. כי לא יזיקו הפשתן. ואם הוקשו לזרע. אפילו אותן של בין הפשתן אסורין. מאי טעמא מה שהפסידו כבר הפסידוהו קודם. ועכשיו אין מפסידין כלום. הנוטה לכאן ולכאן. פירוש (אן כאן לאצק באחד אל צ'יעתין ובינה ובין אל אכרי פצ'א פהו ללצקה) [תרגום: אם היה סמוך לאחת השדות ויש בינו ובין האחרת ריוח הרי הוא לסמוכה לו]. פירוש אחר, הנוטה לכאן ולכאן, כלומר כל אחד ואחד נוטל מה שתלוי בחלקו.
<h2>דף קז:</h2>
א"ל רב יהודה לרב אדא משוחא. פירוש משוחא בלשון ישמעאל (מכסר) [תרגום: בקי בחשבון מדת קרקע]. כשתחלוק בין אחים ובין שותפים, צמצם למידתך, כי פורתא מקרקע ראוי לזרוע בו ראש כרכום. רישקא. מלשון ישמעאל "אל רשק". ויש מפרש כרכום ששוה משקלו כסף.
<h2>דף קח.</h2>
אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא. פירוש כי כשגובין בני העיר לעשות שער לעיר גובין מכל אדם ואפילו מיתומים. אבל רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב אספרם מחול ירבון וגו'. פירוש גפא, מלשון מגופה יגיפו. אגלי, מלשון [ברכות כ"ח ע"א] טרוקו גלי. ויש גורסין אגלי גפא, כלומר לשכור שוער שיגיף דלתות העיר כל לילה, כלומר (ללבאב גלאק) [תרגום: נועל השערים]. לכריא דפותיא אפילו מרבנן. פירוש לכרות בור שישתו ממנו בני העיר. ויש אומר להשוות רחבת העיר. באכלוזא, ס"א באכלוסא. פירוש בקהל רב שיקהלו בו כל אנשי העיר. ומתמהינן ואפילו נפקי רבנן באכלוסא משלמין, ודחינן דרבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו. אמר רב יהודה לכריא דנהרא תתאי מסייעי עילאי וכו'. פירוש אמר רב יהודה, לחפור ולתקן קרקעית הנהר שנסכר, אם נסכר למעלה תתאי מסייעין אותן, כי חלקן יגיע אליהן מהנאתו. ואם יבטל למעלה אין להם מאין ישקו שדותיהן. ואם נסכר למטה אין חייבין עילאי לסייען, כי הנהר אצלן מתוקן ולא יזיקם בסיכורו למטה כלום ואין חוששין. וחילופה במי המטר. שאם היו חצירות שופכות מים לביב אחד, ונתקלקל כנגד התחתונה, יכול בעל התחתונה להכריח בעל העליונה שיסייעו, כי אומר לו את שופך מימיך, והם באים ועומדים בחצירי והורסין אותו. ואם נתקלקל אצל העליון, לא חייש תחתון. דאומר לו אני איני שופך עליך כלום, אם תרצה תקן לעצמך. וההפרש שביניהם, כי המים האחד ריוח והשני הפסד.
אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק ביני אחי וכו'. פירוש, אם היתה שדה גר בין שדות שני אחים, אחד מזרחה ואחד מערבה. או שני שותפין, ומת הגר, ובא איניש מעלמא והחזיק באותה שדה. חצופא מיקרי סלוקי לא מסלקינן ליה. רב נחמן אמר סלוקי מסלקינן ליה, מפני שהפריד בין שני אחים. ואם זה המחזיק יש לו מצר בדרומה או בצפונה. לא מסלקינן ליה. נהרדעי אמרי אפילו הכי מסלקינן ליה משום ועשית הישר והטוב. ואיכא דמפרש לה הכי, ראובן ושמעון אחין או שותפין, שהיתה להן שדה, ובא לוי מעלמא, וקנה חלק שמעון, חציפא מיקרי סלוקי לא מסלקינן ליה. רב נחמן אמר סלוקי נמי מסלקינן ליה. אבל היתה ללוי שדה במצר שמעון, לא מסלקינן ליה. נהרדעאי אמרי אפילו הכי מסלקינן ליה משום ועשית הישר והטוב, שלא תפול בינו ובין אחיו שנאה.
א"ל אזבון וכו'. והיכא דהו"ל לראובן ארעא במצריה דשמעון, ובעא ראובן לזבונה, ואתא לוי מעלמא ואימלך בשמעון, ויהב ליה רשותא למזבנה. צריך למיקנא. משמעון, דסליק דיניה מההיא ארעא. וכל היכא דלא קני משמעון, אע"ג דאמר ליה זיל זבון, מצי יהיב ללוי זוזיה ומסליק ליה מינה. הילכך אי יקרא ארעא, כגון דזבנה לוי במאה, והשתא שויא מאה וחמשין, לא שקיל מיניה משמעון ריוחא אלא מאה בלבד. ואי זילא ושויא שבעין, מאה הוא דיהיב ליה. והני מילי היכא דזבין לוי בשוויה בההיא שעתא דזבן. והיכא דזבן לוי שדה שוה מאתן במאה, חזינן אי ראובן מוזיל ומזבין לכולי עלמא, יהיב ליה שמעון מאה. ואי ללוי לחודיה הוא דאוזיל, מתנה הוא דיהיב ליה, ושקיל לוי משמעון מאתן. והיכא דזבן לוי שדה במאתן שוה מאה, סבור דמצי אמר ליה שמעון ללוי כדרך מה שאומר משלח לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אי לאו דסברנא דבשוויה את מזבין לה, ובתר הכי אהדר אסבה מינך, לא הוינן שבקינך לך, ומאי דאוסיפת מתנה הוא דיהבת ליה, ולא יהיב ליה אלא מאה. אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות, ומאתן יהיב ליה. ואע"ג דקיימא לן בפרק הזהב [נ"ז ע"א] משמיה דרבי יוחנן דביטול מקח יש להן, הני מילי היכא דלא ניחא [ליה] ללוקח, אבל הכא ניחה ליה ללוי ואיכא למימר דהא תוספת דיהב ליה משום דחביבא ליה. והיכא דזבן לוי גריוא דארעא במיצעי נכסי ראובן והוי ליה בר מצרא, והדר זבן מיניה ארעא דסמיכא לההיא גריוא דשמעון בר מיצרא, חזינן אי ההיא גריוא עדית, משום שופרה זבנה, והוי ליה בר מיצרא מעליא, ולא מצי שמעון לסלוקיה. וכן אם היא זיבורית, משום זולא זבנה. אבל אם היא בינונית, ודאי אעירומי מיערם, כי היכי דליהוי בר מיצרא, ומסלקינן ליה מההיא דזבן במצריה דשמעון.
<h2>דף קח:</h2>
והיכא דהוו לראובן נכסי בדוכתי דלא מיקרבן דלא הוי מינייהו שמעון בר מצריה אלא בחדא, וזבנינהו כולהו ללוי, לית בהו משום דינא דבר מיצרא. מאי טעמא מצי אמר לא בעינא לאפושי שטרי עלי, ועוד הכי עדיפא לי למישקל כל זוזי מחד וליהוי זביני גבי חד. והני מילי היכא דלא בעי להו שמעון כולהו. אבל בעי להו מיגו דמשתעי דינא בהאי שקיל אידך.
והיכא דזבין ראובן לההוא דזבין מיניה מעיקרא, לית בה משום דינא דבר מיצרא, דליכא ישר וטוב עדיף ממהדר ארעא למרה קמאה, דכתיב [ויקרא כ"ז] בשנת היובל ישוב שדה לאשר קנהו מאתו. ועוד ליכא פסידא אבר מיצרא, דהא שכניו מעיקרא הוו.
והיכא דזבן לוי מגוי, לית ביה דינא דבר מיצרא, דאמר ליה לשמעון ארי אברחי לך ממיצרך.
והיכא דזבין ראובן לגוי, לית ביה דינא דבר מיצרא, דגוי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. שמותי ודאי משמתינן ליה לראובן עד דמקביל עליה כל אונסא דייתי לשמעון מחמת ההוא גוי.
והיכא דהויא ארעיה דראובן משכנתא ביד לוי והדר זבנה ליה לית בה דינא דבר מיצרא. מאי טעמא דכי היכי דעבד הוא ישר וטוב ואוזיף ליה זוזי כן יעשה לו.
והיכא דזבין ראובן ברחוק לגאול בקרוב, אי נמי זבן ברע לגאול ביפה לית ביה משום דינא דבר מיצרא. מאי טעמא דאי אמרת אית בהו לא קפיץ זבינא ומיעכב ראובן, אדהכי והכי נפקא מידיה אידך, וישר וטוב דמוכר קדים.
והיכא דזבן לאכרגא או למזוני או לקבורה לית ביה משום דינא דבר מיצרא, מההוא טעמא דלא מעכבינן מוכר עד דאתי בר מיצריה. כללא דמילתא כל היכא דמעיקרא דהוי למוכר בעיכובא דבר מיצריה ולית ליה בה פסידא מסלקינן לוקח.
והיכא דזבן לאשה. פירוש אלמנה. ויש אומר לאשתו. אי נמי ליתמי, אי נמי לשותפי לית בה משום דינא דבר מיצרא. אלמנה ויתום לאו בני ישר וטוב נינהו, דהא שרי [ע' ע"א] לאוזופי ממון יתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד. שותפי נמי לאו בההיא ארעא, אלא שותפי במשא ומתן, דניחא ליה למוכר דלא תפול איבה בינייהו.
והיכא דאית ליה לראובן מקרקעא, ובני ביה שמעון ביתא באבניה ואעיה, אם מכר ראובן קרקעו אין בו משום דינא דבר מצרא. אבל אם מכר שמעון בנינו לאחד מעלמא, יש בו לראובן דינא דבר מצרא. וכן אי ארעא דראובן ודיקלי לשמעון. מקצת פירוש מרי ארעא מעכב אמרי דיקלי. דלא מצי מזבין להו אלא ניהליה. רב עמרם גאון ז"ל ארעא דחד ובתי דחד מרה דארעא מצי מעכב אמרי דבתי. מרייהו דבתי לא מצו לעכובי אמרה דארעא. מאי טעמא דאי לית ליה תנאה למרי בתי על מרי ארעא דאית ליה לזבוני ולאקנויי לכל מאן דניחא ליה, בודאי יכול מרי ארעא למימר למרי בתי לדידך ניחא לי דליהוי לך קנינא בארעאי לאחר לא ניחא לי, עקור בנינך וזיל. מרי בתי לא מצי מעכב על מרי ארעא למאן דניחא ליה למרי ארעא מזבין ומקנה, דחזקה למרי בתי לית ליה בארעא. והיכא נמי דארעא דחד ודיקלי דחד, מצי מעכב אמרי דיקלי בדלא אית ליה תנאה אליה, דאית ליה רשותא לזבוני ולאקנויי. וכל היכא דאמרי דבסתמא לא קני מהני ליה תנאה.
והיכא דאפסיק בין שדה ראובן לשדה שמעון משוניתא, יש מפרש שן סלע. ויש מפרש בלשון ישמעאל (מסנה) [תרגום: סכר], והוא בנין גבוה וחזק שבונין בפני המים לסגור המקום שהם עולים ממנו בזעף, כדתנן בסוף אהלות [פי"ח מ"ו] איזו היא השונית כל מקום שהים עולה בזעפו. אי נמי ריכבא דדיקלי, פירוש שורה של דקלים, אם יכול שמעון להכניס אפילו תלם אחד בריכבא או במשוניתא כדי שיערבנה עם שלו, אית בה משום דינא דבר מצרא, ואי לא לא. והני ארבעה בני מיצרי אי קדים חד מינייהו וזבין, זבוניה זבוני. היכא דאתו בהדי הדדי פלגו לה בקרנא זול, ויש גורסין קרנא זור.
<h2>דף קט.</h2>
מתניתין. המקבל שדה מחבירו וכו'. טעמא דהא מתניתין מפרש בגמרא דבני מערבא [פ"ט ה"ח], כי הפשתן לוקה הארץ שלש שנים ומכחיש כחה. וכן נמי פשתן אחר פשתן מוסיפה לקו[י], ואנן בעינן שתחזור הארץ לבעליה בכוחה. ועל כן אם קיבלה לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, ואם היה בשדה אילן סרק הראוי לקורות לא יקוצנו ויקחנו לעצמו. אבל אם חכרה לשבע שנים שנה ראשונה זורעה פשתן בלבד בכל השבע שנים, כי שנה אחר שנה לא יוכל לזורעה. החמישית נמי לא, משום דאתיא למרא מוכחשת. ויכול הוא לקוץ. אילן סרק שבה, כי יכול הוא ליטע אחר שימצאהו בעל השדה במקומו. ובדין היה דאילו קיבלה ארבע שנים מצי למיזרעה פשתן, ותניא כי האי גונא בתוספתא [פ"ט הי"א]. מיהו משום אילן שקמה, דהוא ממיני ארזים דתני, איצטריך לשבע שנים. ומתניתין בסתמא. והא דתנן דכי קיבלה לשנים מועטות שאין לו בקורות שקמה, פליגי בה אביי ורבא. אביי סבר אע"ג דמצי למיקץ שבחא אית ליה, דכל מה דאשבח גופן שיימינן ליה במיפקיה ושקיל. היכי שיימינן כמה היתה שדה שוה יומא דנחית וכמה שוה השתא, ושקיל דביני ביני, דהא כל כוחה דארעא אגר ליה. ורבא אמר אפילו שבחא לית ליה, דהא חזא להו וכדיקלא דאלים דמו.
רב פפא קביל ארעא לאספסתא, והיו נטועין בה גרעיני תמרה ולא הרגיש בהן. כיון שזרעה קדחו הצמחים הקרקע ויצאו דקלים. הניחן. כשבא להסתלק אמר להן תנו לי מה שהשביחו אלו הדקלים בקרקע. דכיון דכל הקרקע בשכירותי הוו להו כאילו אני נטעתים, כדרך שתלא. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא, אלו אינן דומין לנטיעתך, כי נטועים היו מקודם. והוו להו כמאן דהוה התם דיקלא ואלים. אילו הוה התם דיקלא ואלים הוה בעי מר שבחיה בתמיה. אמר ליה. רב פפא. התם. בארעא דקבילת. לאו אדעתא דקדחי בה תאלי נחיתנא, אבל בדיקלא ואלים מאן דנחית אדעתא דדיקלא נחית. אמר ליה רב שישא כמאן בעית שבחא, כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו. אמר ליה רב פפא, אפילו תימא כרבא, התם אם לא יטול מקבל בשבח שקמה. אין לו פסידא. דהא ידע דאתריה לאו דזריעה. אנא דסמכא דעתאי אית לי פסידא. אמר ליה. רב שישא. מאי פסידיך ידא דאספסתא. שהיית קוצר לשם קח דמיה. א"ל כורכמא רישקא דבאי, פירוש דבעאי, עי"ן מובלעת, כלומר בצל של כרכום הייתי מבקש ליטע במקומן. יש גורסין רבאי ברי"ש. אמר ליה. משאמרת כי כרכום היית רוצה ליטע במקומן, דאינו בר קיימא לשנים [הרבה], גלית דעתך כי לא הנחת אלו התאלי כדי שיתקיימו בקרקע אלא שתעקרם חילוף עקירת הכרכום. שקול כורכמא רישקא וזיל. כלום אין לך אלא מעין כרכום, חשוב אותן התאלי עצים עקורים וקח דמיהן. אבל מה שהשביחו בקרקע אין לך. רב ביבי בר אביי. קיבל קרקע לאספסתא שהיה גדרה משוניתא צמחה בההיא משוניתא. זרדתא. (קיל שג'ר אל משתהא) [תרגום: יש אומרים עצי ה"משתהא"]. ופירוש קדחה מלשון מקדח. פירוש, כי הצמח קודח האדמה ויוצא. כי מסתלק אמר להו הבו לי. חלקי בשבח שהשביח הקרקע בזו הזרדתא. ודחייה רב פפא דלא הוה ליה פסידא מידי, דמשוניתא לאו בת זריעה.
ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא וכו'. והילכתא בין אמר מסתליקנא בלא שבחא בין לא אמר יהבינן ליה שבחיה, דאסמכתא לא קניא. ושניא ממתניתין דתנן אם אוביר וכו', דהתם מאי דאפסיד משלם הכא נמי מאי דאפסיד מנכינן ליה משבחיה ושיורא יהבינן ליה.
רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה. פירוש ויהב ליה שבחיה בתר דנכי ליה פסידא. אתא לקמיה דרבא א"ל חזי מר מאי קא עביד לי א"ל שפיר קא עביד לך א"ל והא לא אתרו בי. דאי אתרו בי הוינא מזדהרנא. א"ל לא צריכת לאתרויי, רבא לטעמיה וכו' עד כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמו. ומשלמי פסידא. והא דרבא בפרק לא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב].
<h2>דף קט:</h2>
אמר רב מניומי בריה דרב נחומי באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא האי שתלא דבעי איסתלוקי יהבינן ליה שבחיה. במדת שלא יפסיד בעל הבית ממה שהיה לוקח מקדם. ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנין. במשכנתא דסורא. קש לחמש שנין. מלשון קשיש, כלומר הזקינו האילנות לחמש שנים. אביי אמר פירא הוו. ימכרם לעצים ויאכל דמיהם המלוה. רבא אמר קרנא הוו. ימכרם ויקח בהן קרקע ויאכל פירותיו.
<h2>דף קי.</h2>
ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא. פירוש שטר משכנתא. מלוה אמר לשלש שנים השכנתה אצלי, ולוה אומר לשתי שנים. קדם מלוה אכל פירי דשלישית, מי נאמן. רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה קיימא. ועל המלוה להביא ראיה. רב כהנא אמר בחזקת אוכליהן. והילכתא כרב כהנא. ואקשינן הילכתא אהילכתא, דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר בפרק השואל הילכת מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ. קרקע בחזקת בעליה קיימא. ופרקינן התם. במרחץ. לאו מילתא דעבידא לאיגלויי, וליכא למיקם עלה בתר זמן או לשתא או לירח, אבל הכא, במשכנתא. מילתא דעבידא לאיגלויי היא. דודאי סהדי על מילתא ברירא הוא דאסהוד סהדי, ובכתיבה הוא דקא שלו, ולמחר אתו אי ליתנהו השתא, ואם איתנהו מידכרי. ואם איתא דלוה הוא נאמן בדבריו חדא אפקתא מפקינן מן מלוה ויהבינן ללוה. אבל אי מפקינן השתא, ובתר הכי מיגליא כמלוה, איכא תרי טרחי, אפוקי מן מלוה ללוה ותו מן לוה למלוה. והוא הדין אם חזר אחד מהן והודה לחבירו באמת. והיכא דמלוה טוען לחמש שנים היא בידי, ולוה אומר לשלש, ובעינן שטרא ואמר אירכס, אמר רב יהודה מלוה נאמן דאי בעי מצי אמר לקוחה היא בידי. רב זביד ורב זעירא לא סברי הא דרב יהודה, מאי טעמא לא מהימן, דשטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומיכבש הוא דכבשיה סבר אוכלה תרתי שנין יתירי. הילכך קנסינן ליה עד דמפיק שטרא. א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא וכו' א"ל הא תקינו רבנן דלוה יהיב טקסא וכרי כריא בארעיה. להודיע כי שלו היא. א"ל תינח ארעא דאית עלה טקסא ואית בה למיכרי, דלית בה הני עסקי מאי א"ל כיון דלא מיחה לוה על המלוה איהו דאפסיד אנפשיה. והילכתא כרב זביד ורב זריעא, דהא רבינא נמי בהדייהו דהוא בתרא ולא מהימן מלוה. ור' אלחנן פסיק כרב יהודה. ולא סלקא. והיכא דאמר אריס למחצה ירדתי, ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו רב יהודה אמר.0...
<h2>דף קיב.</h2>
בעו מיניה מרב ששת. היכא דעביד ליה אומן כלי ואהדריה ניהליה. אומן קונה בשבח כלי. וכי אהדריה ניהליה כמאן דזבניה ליה דמי. והלואה היא. ולית בה משום לא תלין. או דילמא אין אומן קונה בשבח כלי. ושכירות הויא ועובר. ופשיט דשכירות היא ועובר. וההיא דתניא אין עובר אוקמה בשהמחהו אצל חנוני. ואתאן לסיועיה מהא דתניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין [פ"י ה"ב]. הנותן כליו לאומן גמרהו והודיעו וכו'. פירוש כל זמן שלא לקחה אינו עובר לקחה עובר. ודחה רב מרי בריה דרב כהנא האי סיועא ואמר מתניתא בגרדא דסרבלא, דליכא שבחא. ואמרינן סוף סוף למאי יהבא ניהליה לרכובה, כיון דרכבה היינו שבחיה. ודחינן הב"ע דאגריה לביטשי ביטשא במעה, דהויא לה שכירות. והילכתא כרב ששת, דפרשינן בהגוזל קמא [צ"ט ע"א] אי אומן קונה בשבח כלי. ואתאן למיפלג דרב אסי אהאי דרב ששת ולא דחאה. והתם נמי האי מתניתא מתרצתא. מקצת פירשו דאגריה לביטשי, לדורכו ברגל, כדי שיהא ניכר. התם ליכא שבחא, דאכתי בעי למיגרריה ולרכוכיה. כל ביטשא וביטשא במעה לא גרסינן וליתה דסמכה.
<h2>דף קיג.</h2>
קס"ד דהאי דקתני אם יש עדים שתבעו, בין בזמנו בין לאחר זמנו, ואקשינן ומי בעי סהדי. והא לקמן תבע ליה השתא. ופריק דהכי קתני אם יש עדים שתבעו בזמנו. פירוש, כגון שהיה שכיר יום ראשון ותבעו מקצת ליל שני. אקשינן דילמא בתר ההיא שעתא דתבעיה פרעיה. ואוקימה בשתבעו כל זמנו, כלומר כל ליל שני עד הבקר. ואם הוא שכיר ליל שני תבעו כל יום שני עד הערב. אקשינן ולעולם נשבע ונוטל. אמר רב חמא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה. פירוש, אם היה שכיר יום ראשון ותבעו כל ליל שני, כל יום שני נשבע ונוטל. מכאן ואילך נשבע בעל הבית. והיינו כגון שומרת יום כנגד יום. תניא בתוספתא [שביעית פ"ו ה"א], השכיר נשבע בזמנו ונוטל [עבר זמנו אינו נשבע ונוטל] אם יש עדים שתבעו בתוך זמנו אפי' לאחר זמן נשבע ונוטל. בד"א שאמר לו נתתי לך שכרך והוא אומר לא נתתה לי. אבל אם אמר לו שכרתני והוא אומר לא שכרתיך, סלע אמרתי לך והוא אומר שתים אמרת לי, המוציא מחבירו עליו הראיה.
והיכא דמשכנו בב"ד שני כלים, אחד צריך לו ואחד אין צריך לו [אחד] תופסו והשני מחזיר לו. כיצד יחזירנו אם הוא כר יחזירנו תחילת הלילה ויחזור ויקחנו בבקר. אם היא מחרישה יחזירנה בבקר ויקחנה בערב. ואם מת אין מחזיר ליורשין, רשב"ג אומר אף ללוה עצמו אותו כלי שצריך לא יחזירנו אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ואילך מוכרו בב"ד.
אמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי. פירוש, שומט המשכון מיד הלוה בחוץ, אבל אינו נכנס לביתו למשכנו. אקשינן ליה מדתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו, דמשמע לא יבא אל ביתו ליקח עבוטו אלא בב"ד, מכלל דבית דין יש לשלוחו לבוא למשכן. ופריק אימא לא ינתחנו אלא בב"ד הכי נמי מסתברא וכו'. ודחינן האי סברא, דאי משום הא לא קשיא, הכי קתני המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד, מכלל דב"ד ממשכנין, ובעל חוב אפי' נתוחי נמי לא שלא יכנס לביתו ליטול משכונו. ואותיב רב יוסף אשמואל, כתיב לא יחבול ריחים ורכב, הא דבר אחר חבולי. לא תחבול בגד אלמנה, הא של אחרים חבול. פירוש, חבול הוצאת משכון מביתו. למאן. קא מזהר ואמר רחמנא. אילימא בעל חוב וכו'. ודחינן לעולם בבעל חוב ולעבור עליו בשני לאוין. תוב אותביניה מהא, ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד איני יודע שהאיש יוציא מה ת"ל האיש לרבות שליח ב"ד הכתוב מדבר וכו'.
<h2>דף קיג:</h2>
ופריק תנאי היא, בתוספת ב"מ דנזיקין [פ"י ה"ג]. שליח ב"ד שבא למשכן נכנס לביתו וממשכנו ולא ימשכננו דברים שעושין בהן חיי נפש ונותן לו מטה לישב עליה לאכול ואחרת לשכב עליה כדי שיהלך ארבע אמות ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני, כלומר אלו יניח, ואם ימצא דבר אחר נוטל, ואם לאו לא יטול. ולו הוא דיהבינן מטה, אבל לא לאשתו ובניו. כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב. פירוש, ערך סידור בערכין כתיב [ויקרא כ"ז] (אומר) איש כי יפליא [לנדור] נדר בערכך נפשות, וכולה פרשה עד ואם מך הוא מערכך [שם]. והיכא דאמר איניש מבן עשרים שנה עד בן ששים ערכי עלי נותן חמשים שקל כסף. אם אין לו החמשים, נכנסין בביתו ומסדרין כל נכסיו, ומניחין לו מהן הראוי לו, והשאר תופסין אותו, דכתיב [שם] על פי אשר תשיג יד הנודר וגו'. והיכי עביד סידורא, כדתנן בערכין [כ"ג ע"ב] פרק שום היתומים. ואע"ג שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש ומטה מוצעת וסנדליו ותפליו, אבל לא לאשתו ולא לבניו. אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות. רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותנין לו צמדו, חמר נותנין לו חמורו. ואמרינן עלה, מאי טעמא, אמר קרא ואם מך הוא מערכך, החייהו מערכך. לו, אבל לא לאשתו ובניו. הוא מערכך, אבל לא אשתו ובניו מערכך. יש גורסין מסדרין ומפרישין שמניחין לו דברים סדורים וידועין ויש גורסין מסרדין מלשון [איכה ב'] שריד ופליט, ויש גורסין מסדדין, מלשון [ישעיה כ"ח] יפתח וישדד אדמתו.
<h2>דף קיד.</h2>
והילכתא מסדרין בבעל חוב, דגמר מיכה מיכה מערכין, כתיב בערכין ואם מך הוא מערכך וכתיב גבי בעל חוב וכי ימוך אחיך וגו' אל תקח מאתו נשך וגו'.
<h2>דף קיד:</h2>
כד אמר ליה אליהו לרבה בר אבוה כד אשכחיה קאי בקברי גוים והא דא"ל אתם קרויין אדם, כלומר בישראל כתיב או בעצם אדם או בקבר, אבל גוים לא שמעינן מינה, דמת מגוים אין מטמא באהל, ואין לו טומאה אלא כנבלה בעלמא.
<h2>דף קטו.</h2>
דבר אחר, לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו לעבוט עבוטו בשכר גמל בשכר כתף בשכר פונדק בשכר דיוקנאות. פירוש, מנהג התגרים כשקונין הבגדים נותנין עליהן מכס. והבגד הפרוע חותמין עליו חותם שכבר נפרע. ואותו החותם לוקח מבעל הבגדים השכר. יכול זקפן עליו במלוה ת"ל כי תשה ברעך משאת מאומה, והאי נשייה היא. יש מי שפירש שכר דיוקנאות, שצייר לו ציורין בכותל.
החובל את הריחים וכו'. פירוש ריחים, האבן התחתונה. רכב, העליונה. אמר רב הונא חבל ריחים לוקה שתים, אחת משום לא יחבול ריחים ואחת משום כי נפש הוא חובל. פירוש דקסבר רב הונא האי כי נפש קרא יתירא הוא, דאי כתב רחמנא לא יחבל ריחים אנו היינו יודעים כי משום זה הטעם הוא, ועל כן כתבו, לומר לך כי ילקה על הכלי, וילקה עליו שוב מפני שהוא עושה אוכל נפש. ורב יהודה סבר האי קרא לדרשא אחרינא הוא דאתא. פירוש לרבות כל דבר שעושין בו חיי נפש, כגון מעצד חרש ואמת בנאי. והילכתא כרבא. והילכתא כרב יהודה דתניא כותיה חבל זוג של ספרים או צמד פרות חייב שתים, חבל זה בפני עצמו וכו'. פירוש (פרדה אל מקץ) [תרגום: חלק א' של מספריים]. אי נמי פרה אחת.
<h2>דף קטז.</h2>
ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא. פירוש הסכין של טבח. ויש גורסין אשכפתא, פירוש של רצענין. אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדרה. דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש. ותא קום בדינא עם חברך. כלומר אם יש לך אצלו כלום הבא ראיה. ויש מי שפירש ותא קום בדינא עלה. משום לא תחבול. ולא היא, דהא רבא אמר לא צריך למיקם בדינא עלה יכול הוא לטעון עד כדי דמיהן דכיון דמיפגמא אין דרכה להשאל, ומתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן. אקשינן ואביי לית ליה האי סברא, מאותן העזים שאכלי הסובין. ויש מפרש שעורין מקולפין, ותפשן בעל השעורים. ויש אומר סולת, מלשון [דניאל ב'] מהדק וחשל. אתא מרי חושלא וטען טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. אבל יותר לא, דלית ליה סהדי וליכא דין נזק אלא בעדים. וזה המעשה בחזקת הבתים [ב"ב ל"ו ע"א], ודחינן התם בעזים לאו מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא, דשלח ר' חנינא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן.
<h2>דף קטז:</h2>
הבית והעליה של שנים שנפלו. בלילה, ונתפנו, ולא נודע דרך נפילה. חולקין. הכל בשוה, עצים ואבנים ועפר, שהיה מדבק את האבנים. ואם נפלו ביום רואין אבנים של מי מהן ראויות להשתבר, ונוטלן בחלקו. היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו. כגון שהיה מכיר מאה אבנים. וחבירו מודה לו בחמשים, ובחמשים אחרות אומר איני יודע, מתוך שלא יכול לישבע נוטלן ועולות לו מחשבון שלימות. תניא בתוספתא [פי"א ה"א], בד"א שהיו שוין, אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו.
אם היה אחד מהן מכיר אבניו נוטלן. אוקימנה בשיש עסק שבועה ביניהן. כדאמרינן לעיל. והא דרב נחמן ורבא איתנהו נמי בפרק השואל [צ"ז ע"א]. פירוש ועולות מן החשבון, סבר רבא למימר מחשבון השבורות. פירוש שנפלו בלילה, והיו לשם חמש מאות אבנין שלימות וחמש מאות אבנים שבורות, שראוי לבעל העלייה ליקח מאתים וחמשים שבורות ומאתים וחמשים שלימות. הכיר מן השלימות מאה, סבר למימר כי יקחם בחשבון השבורות, דמשכחת בעל עלייה נוטל שלש מאות וחמשים שלימות ומאה וחמשים שבורות, ובעל הבית נוטל שלש מאות וחמשים שבורות ומאה וחמשים שלימות. אמר אביי אדרבה בעל עלייה ריע טפי, מדהני ידע טפי לא ידע, והני אחריני כולהו (נינהו) דבעל הבית נינהו. אלא אמר אביי בחשבון שלימות. ואתמהינן שלימות מאי נפקא ליה מינייהו. ומהדרינן נפקא ליה שאם הם רחבים יותר מהאחרים או שיש באחרים טיט דבוק שיעכבם מלשבת בבנין כהוגן ואלו שהכיר נקיות, לזה קתני נוטלן ועולות לו מחשבון שלימות. והילכתא כאביי.
סלקא דעתא דכולה מתניתין סוגיא חדא רהטא. ודייקינן מדקתני סופה רואין אלו האבנים ראויות להשתבר, דאלמא איכא למיקם עלה דמילתא אי בחבטא נפל אי בחבסא. פירוש חבטא, שנחבט הכותל בפעם אחת, שהעליונות משתברות בנפלן מגובה. חבסא, כגון שנשתברו תחתונות וישב הכותל תחתיו. אקשינן אי הכי רישא אמאי חולקין, דמשמע בשוה בין באבנים שבורות בין באבנים שלימות. ניחזי אי בחבטא נפל עליונות נשתברו, הילכך יקחם בעל עלייה ויקח זה כנגדן שלימות. אי בחבסא נפל תחתונות נשתברו, יקחם בעל הבית. ופרקינן לא צריכא דנפל בליליא ופינוהו בני רשות הרבים ואזלי להו. והנפנה, שהוא האבנים והעצים והעפר, ברשות הרבים, דליכא מוציא מחבירו. אי בעית אימא דמונחין ברושת אחד מהן, מיהו לא אמרינן הכא המוציא מחבירו עליו הראיה, דבכי האי גונא לא קפדי שותפין, וסמכא דעת האחד כי לא ירמהו חבירו, ועל כן הכניס הכל לרשותו.
הבית והעלייה של שנים שנפחת תחתית העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן יורד בעל העלייה למטה עד שיתקן לו בעל הבית את העלייה. דלעולם אין לבעל התחתית בצל קורות העלייה אלא תחת תקרה, כגון הא שנפחתה. ובעל הבית נותן בין תקרה בין מעזיבה, דמעזיבה חיזוק דתקרה. ר' יוסי אומר תחתון נותן תקרה ועליון מעזיבה. דמעזיבה אשוויי גומות היא ואשוויי גומות עליון בעי לאשוויי. פירוש תקרה, (אל גואיז ואל אלואח אל מפרושה עליהא) [תרגום: הקורות והלוחות הפרושים עליה]. פירוש מעזיבה, (אל סטח אל מסטח עליהא באל גי'ר ואל רמל או באל אג'ר) [תרגום: הגג ששוטחים עליה בסיד ועפר או בלבנים]. כמה תפחת ואז ירד לדור למטה. רב אמר ברובא. פירוש כל זמן שלא נפחת רוב הקרקעית לא ירד. אלא אותן הדברים שהיה משתמש בהן במקום הנפחת ישתמש בהן למטה ודירתו למעלה, דאדם דר חציו למטה וחציו למעלה. ושמואל אמר אפילו אם נפחת ממנה ארבעה, טפחים. ויש אומר ארבעה זרתות. ויש אומר ארבע קורות, כלומר נעשה בין כל קורה וקורה מארבע קורות חלל, יורד לגמרי, דאין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה. והילכתא כשמואל. מדמשכחת דת"ק בין במוכר בין במשכיר אקשינן היכי דמי, האי דיורד לדור בעינן שכירות. אי דא"ל עלייה זו הא אזלא לה, אי דא"ל עלייה סתם לוגר ליה עלייה אחריתי. אמר רבא דא"ל עלייה זו שאני משכיר לך כי סלקא סליק בהדה כי נחתה נחית בהדה. פירוש כל זמן שהיא עלייה דור בה, ואם נפחתה דור תחתיה. אי הכי מאי למימרא אלא אמר רב אשי דאמר ליה עלייה [זו] שעל גבי בית זה אני משכיר לך וכו'. הא דאמר ר' חייא חייב אתה להעמיד לו פרסק, פירוש שג'רה כוך. כל זמן שהדלית קיימת. לאו פרסק ממש קא בעי, אלא דבר שיסמוך עליו הדלית כמו הפרסק. איכא דמפרש כל הא מתניתין בשכירות, כגון שהשכיר בעל הבית עלייתו אבל אם (היא) העלייה [היא] קנויה, על בעל העלייה לתקן. וכן מסתבר.
<h2>דף קיז.</h2>
קא סלקא דעתין, דרבנן ור' יוסי בהא פליגי בהאי מתניתין, דרבנן סברי דאמרי תחתון עביד מעזיבה על הניזק להרחיק את ההזק מעצמו, ור' יוסי סבר דעל המזיק להרחיק היזיקו, ולאוקומי ר' חייא בר אבא כר' יוסי ורבי חייא בר יוסף כרבנן. ודחינן דאיפכא שמעינן להו, בפרק לא יחפור [ב"ב כ"ה ע"ב]. דתנן מרחיקין את האילן מן הבור וכו'. והוינן בה במאי פליגי, ר' יוסי סבר על הניזק להרחיק עצמו. ואוקימנה דר' חייא בר יוסף קאי כר' יוסי דהתם. והילכתא כר' חייא בר יוסף, דהתם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ור' יוסי ורבנן דהכא במאי פליגי וכו' והלכתא כרבנן. אקשינן ומי מצית לאוקומי ר' חייא בר יוסף כר' יוסי והא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן מודה ר' יוסי בגיריה, פירוש בהיזק המגיע לתחתון בשעת עשיית העליון מלאכתו, כמו החץ שבשעת יציאתו מן הקשת מזיק, דעל מזיק לסלק הזיקו. וההוא דמשי ידיה בשעת שפיכתו, המים גיריה נינהו. ופרקינן דתימי והדר אזלי, פירוש לא היו דולפין בשעת שפיכתו המים, אלא היו נקבצים תחלה ואחר זמן היו יורדין.
הבית והעלייה של שנים. פירוש קנויים לשניהם. שנפלו, ואמר לבעל הבית שיבנה עמו ואינו רוצה. בעל העלייה בונה הבית ויושב בו עד שיתן לו בעל הבית מה שהוציא בו, ואחר כן יחזור ויבנה עלייתו, דביתא לעלייה משתעבד. א"ר יהודה אף זה שדר בבית חבירו צריך להעלות לו שכר, דכיון דאין לו בית הוי נהנה. ואע"ג דלא חסר זה, איכא שחרתא דאושיאתא. אלא אמור כך, בעל העלייה בונה הבית והעלייה ומקרה העלייה ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו. דכיון דאית ליה ביתא לא מיתהני מידי. וכולי עלמא זה לא נהנה וזה לא חסר אין צריך להעלות לו שכר. וטעם זו ההלכה מפורש בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ' ע"א] הלכת אכלה כסות.
<h2>דף קיז:</h2>
א"ר יוחנן בשלשה מקומות שנה ר' יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו, חדא אהא, ואידך דתנן, בהגוזל קמא [ב"ק ק' ע"ב]. הנותן צמר לצבע וכו'. ואידך דתנן. בגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א]. מי שפרע מקצת חובו וכו' ודחינן ממאי וכו'. פירוש שחרתא דאושייתא, שחרות הכתלים. אמר רב אדא משמיה דעולא וכו'. פירוש גויל, רחבו ששה טפחים. גזית, חמשה. כפיס, ארבעה. לבינה, שלשה. אריח, טפח וחצי. דתנן [ב"ב ב' ע"א] השותפין שרצו לעשות מחיצה וכו'. התם מפרש כי הגויל יותר עבה מהכותל הבנוי גזית, והגזית יותר עבה מהבנוי כפיסין שהן אריחי. והבנוי מכפיסין יותר רחב מהבנוי מהלבינים. והשתא על בעל הבית לבנות כותלי ביתו, ועל בעל העלייה לבנות כותלי עלייתו. אם היו כותלי הבית מקודם בגזית ובא לשנותו גויל שומעין לו, דטובה היא לעלייה שיעמדו כותליה על יסוד רחב. אבל היו קודם גויל לא יוכל לשנותן גזית. ואם היו לבינים ובא לשנותן בכפיסין שומעין לו. אבל אם היו בכפיסין ובא לשנותן בלבנים אין שומעין לו. ואם היתה התקרה שדר עליה בעל העלייה שקמים, פירוש בלשון ישמעאל (חור) [תרגום: לִבְנ0ה], שהן פחותים. ובא בעל הבית לקרות בארזים שהן יותר חזקים שומעין לו. איפכא לא. לרבות חלונות בכותליו יותר ממה שהיו אין שומעין לו, לעשות חללים תחת קירות העלייה. להגביה כותליה אין שומעין לו, דמחליש כותלי העלייה. למעט שומעין לו, ספרים אחרים אין שומעין לו. ובעליון איפכא, דכל מה שבא להקל משא כותלי הבית שומעין לו. כללא דמילתא כל הבא לשנות במה שייטיב לחבירו שומעין לו. והיכא דאין יד אחד מהן משגת לבנות, מאי ת"ש אין לו לא לזה ולא לזה אין לבעל עלייה בקרקע כלום תניא ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים וכו'. פירוש כמה מפסידה עלייה בבית תילתא. שאינה מתקיימת. פירוש בין בית שעליו דירה ובין בית שאין עליו דירה שליש. מקצת פירשו, כמה מפסדא עלייה בבית תילתא, פירוש שאינה מתקיימת כשבונים עלייה על גבה אלא כשני שלישי שנים שראויה להתקיים בלא עלייה.
וכן בית הבד הבנוי על הסלע וכו' פירוש (מתל אן כאן לשמעון תחת ג'נאן ראובן אקבא ואנהדו אל אקבא) [תרגום: כגון שהיה לשמעון תחת גינת ראובן כיפות ונהרסו הכיפות] יורד ראובן וזורע למטה עד שיתקן הכיפה.
<h2>דף קיח.</h2>
הכותל והאילן וכו' כמה זמן א"ר יוחנן זמן בית דין שלשים יום. מפורש בתלמוד ארץ ישראל [פ"י ה"ד] כי זה ששנינו יורד וזורע, ולא קתני כופין אותו, בשישנו שם. ומתניתין ור' חייא לא פליגי.
מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל הכותל בגן א"ל בעל הגן פנה אבניך א"ל בעל הכותל הרי הם לך ולא רצה בעל הגן אין שומעין לו. אלא מפנהו בעל הכותל בעל כרחו. ואם קבלן בעל הגן וחזר בו בעל הכותל ואמר לו הילך מה שהוצאת בפנותן ותן לי אבני אין שומעין לו. ודייקינן מדקתני הילך יציאותיך, מכלל כי פינם בעל הגן. טעמא דפנינהו, אז אין שומעין לבעל הכותל, הא לא פנינהו שומעין לו. ואקשינן אמאי, כיון דאמר ליה הגיעוך תקנה לו גינתו, דא"ר יוסי בר' חנינא חצר אדם קונה לו שלא מדעתו, כל שכן [הכא] דהא ידע. ופרקינן הני מילי דמכוין איניש לאקנוייה הכא הא דא"ל הגיעוך דחויי דחייה שלא ידחקנו לפנותו. אבל אי פנינהו וחזי ליה ולא מחי ליה, ודאי בכונה אקנינהו ליה.
<h2>דף קיח:</h2>
המוציא מוציא והמזבל מזבל. כלומר לא יקבצנו ברשות הרבים. והמביא אבנים מביא והבונה בונה וכו'. ת"ר. בתוספת ב"מ דנזיקין [פי"א ה"ה]. מביא [שם ה"ד] אדם אבנים ומפרקן על פתח ביתו בר"ה להעלותן לראש הדימוס ואם לשהותו ה"ז אסור. ואם בא אחד והוזק בהן ה"ז חייב. והבונה בונה, כלומר שאינו מביא אלא מה שבונה בו מיד. רשב"ג אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום. פירוש מתקן הוא את מלאכתו בר"ה לפני שלשים יום, כלומר יכול להוציא אבניו לר"ה ולסדרן שלשים יום קודם התחלת מלאכה. ואם הזיק פטור, הואיל ויש לו זמן. וכל כי האי גונא שיטה היא, ולית הילכתא כחד מינייהו. פירוש והילכתא כסתם מתניתין.
הא דתני כולן חייבין, בשקיבלו הכותל לבנותו בדמים ידועים דלא נפטר אחד מהם עד תשלום הכותל. ודקתני כולן פטורין והאחרון חייב, בששכר כל אחד למלאכתו, דכיון שהשלימה יצאה מרשותו.
